שבת עם שרת התחבורה הקנדית

בן 34 עם 6 ילדים?! את זה גם שרת התחבורה הקנדית היתה צריכה לראות…

בשנה שעברה תכננתי לטוס מקנדה, בה אנו גרים, לטיול בארה"ב, ולשם כך נזקקתי לדרכון.

כחלק מההכנות, אשתי ריכזה את כל המסמכים שלי. היא שלפה את רישיון הנהיגה שלי מהארנק, וצחקקה, "מה, גם התמונה שלי נראית כל כך גרוע?"

"אוי משה, נראה לי שפג התוקף של הרישיון שלך."

הלב שלי החסיר פעימה כשבחנתי את הרישיון. היא צדקה. לא רק שפג תוקפו, אלא שהוא פג לפני שלוש שנים ושבועיים! איך זה יכול להיות?

לא נורא, חשבתי לעצמי. התקשרתי למשרד הרישוי. הגברת שענתה לי אמרה, "אין בעיות אדוני, אתה תמיד יכול לחדש רישיון. לפני כמה זמן הוא פג?"

"בערך שלוש שנים" עניתי.

לגברת נדרשו כמה דקות כדי לאמת את התאריכים. "מצטערת אדוני, אתה באיחור של שבועיים. תצטרך להתחיל מההתחלה."
"למה את מתכוונת 'מההתחלה'?"

"תצטרך לעבור מבחן בתיאוריה – זה המבחן בכתב, ואז טסט ראשון בכבישים רגילים ושני טסטים בכבישים מהירים. אני לא יכולה לעזור לך, זה החוק באונטריו, קנדה.

המלים 'להתחיל מההתחלה' הדהדו באזניי… פלשבקים מגיל הנעורים ריצדו מול עיניי.

ואז הכתה בי המשמעות האמיתית: הסעת ילדים ללימודים? נסיעה לפגוש קליינטים? להגיע לבית הספר כדי למסור שיעורים? הרגשתי שאני מאבד שליטה על מסלול חיי ונותר חסר אונים בצד הדרך.

התקשרתי שוב. הפעם ענתה לי אישה אחרת, ואני הסברתי לה את המצב, "אבל רק לפני כמה שנים קיבלתי רישיון חדש".
היא בדקה את התיק שלי. "כן, למעשה קיבלת רישיון חדש לפני ארבע שנים, אבל זה היה רק בגלל שינוי כתובת. הרישיון לא חודש אז".

שאלתי בדיכאון, "אולי אפשר לדבר עם מישהו?"

"לא, מצטערת. זה החוק."

באותו לילה שכבתי מדוכא במיטה. רבותינו מלמדים אותנו, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" – גם במצבים הקשים ביותר אין לאבד תקווה. חייב להיות פיתרון… ואז הייתה לי הברקה.
מיהרתי למשרד שלי, ובתוך כמה רגעים מצאתי את האימייל הישיר של שרת התחבורה באונטריו-קנדה! כבוד הגברת דונה קנספילד.

הקלדתי מייל בקצב אש, תחת הכותרת "בעיית נהיגה דחופה".

כבוד הגברת דונה קנספילד, יש לי בעיה ואני מקווה שתוכלי לעזור לי. אין לי ספק שאת עוסקת בדברים הרבה יותר חשובים, עם זאת מדובר בדבר בעל חשיבות עליונה עבורי… קיבלתי רישיון כשהייתי בן 18, ויש לי עבר נהיגה חלק. אני בן 34….

ידעתי שאני צריך להוסיף לזה קצת 'בשר':

גם החיים הטובים ביותר לפעמים עמוסים. לא מזמן נולד הילד השישי שלנו, ואשתי זקוקה לעזרתי. אני עובד, מלמד ועצם המחשבה שלא יהיה לי רישיון בעתיד הקרוב, מטריפה את דעתי. השאלה שלי היא האם ניתן לעשות משהו…

בבוקר הטלפון צלצל, ואני מיהרתי לענות לו. הקול מעברו השני של הקו אמר, "שלום, מדברת דונה קנספילד". הייתי בהלם, זאת באמת היא! הסברתי את המצב ואפילו צחקנו יחד פעם או פעמיים. השרה הייתה עם רגליים על הקרקע ומאוד מבינה. "אנחנו עדיין מנסים להתגבר על העובדה שאתה בן 34 ויש לך שישה ילדים… אני אקשר אותך עם מישהו שיכול לפתור את הבעיה. בבקשה תתקשר אליי בחזרה אם יש בעיות."

הודיתי לה מכל הלב וניתקנו. פשוט ככה, הגעתי ישר אל הטופ, תוך 12 שעות. לא רק שהיא ענתה לי באופן אישי, אלא שהיא רצתה באמת לעזור! זה ודאי יצליח!

הגברת שדיברה איתי אחר כך, רצתה אף היא לעזור. היא אמרה שהיא תבדוק את הנושא ותחזור אליי. אולם, מאוחר יותר באותו יום, גם היא הסבירה לי שלמעשה זה החוק ואין דבר שביכולתה לעשות. פתאום עברו בדמיוני חזיונות מצמררים בהם אשתי יושבת בכיסא הנהג, ואני במושב שלידה.

אחרי שהשלמתי עם התבוסה, הבנתי שנותר רק דבר אחד לעשות: להודות במייל לשרה.

נושא: בעיית נהיגה דחופה 2

מעריך מאוד את מאמצייך! התפעלתי מאוד מכך שהשקעת זמן כדי לטפל בבעיה הזעירה יחסית שלי, ולמעשה אף להתקשר אליי באופן אישי.

לרוע המזל גברת ב. אמרה שאין ביכולתה לעזור לי.

ברצוני לאחל לך הצלחה רבה במאמצייך, אושר, בריאות ויהי רצון שחלומותיך ומשאלותיך העמוקים ביותר יתגשמו לטובה.

צירפתי כמה תמונות של שש המפלצות הקטנות שלי (הבנים חבשו כיפות; כך שהיה ברור שאנחנו יהודים).

אם תרצי אי פעם לפגוש את המשפחה ולהתנסות בחוויה תרבותית, יהיה לנו לכבוד לארח אותך ואת בעלך לסעודת ליל שבת מסורתית בביתנו. אפשר למות על החלות הביתיות שאשתי אופה. את מוזמנת להתקשר בכל עת."

אני לא יכול להסביר איזה שיגעון גרם לי להזמין את השרה לסעודת שבת. ליל שבת הוא ערב כל-כך קסום ולאדם חילוני לגמרי זה תמיד עושה משהו. אולי הרגשתי שיש כאן גשר שחשוב לבנות. ומכיוון שזאת הייתה הברקה של אותו רגע, אפילו לא דיברתי על כך עם אשתי.

שבועיים אחר כך, אחרי שחזרתי הביתה מהטסט הראשון, המתין עבורי מייל.

"בדקתי את לוח הזמנים של השרה קנספילד, כדי למצוא ערב שבת שבו היא תוכל לקפוץ לפגוש את משפחתך ולטעום מהלחם שאשתך אופה בעצמה… השרה קנספילד לא תוכל להישאר לארוחת הערב, אולם היא תשמח להכיר את משפחתך ולטעום מהלחם הביתי. אם תאריך זה לא נוח לך, נוכל תמיד למצוא ערב שבת אחר.

בשלב זה, חשבתי שאני חייב לדווח לאשתי.

בביתם של זרים

בסופו של דבר הגיע היום הגדול. שרת התחבורה, הגברת המכובדת דונה קנספילד, תתארח בשולחן השבת שלנו! הבנתי שהשרה לא רצתה להתחייב להישאר לכל משך זמן שהוא, אבל ידעתי שאם היא רק תעבור את מפתן הבית, היא כבר לא תעזוב כל כך מהר. סעודת ליל שבת תמיד עושה את זה.

החלטתי שלא לשנות דבר; שלום עליכם, אשת חיל, קידוש וכו'. למעשה, בסטנדרט של מדקדקים במצוות, השירה שלי לפני הקידוש ארוכה באופן בלתי רגיל. אני נוהג לומר נוסח מורחב בסגנון חסידות בובוב. למרות שייקח די הרבה זמן עד שבסופו של דבר נאכל, הרגשתי שחשוב שהילדים יראו ששום דבר לא השתנה (בדרך כלל אני מסביר לאורחים שזאת אסטרטגיה שנועדה להחזיק אותם במתח, כדי שכשהחלה תגיע בסופו של דבר, הם באמת ייהנו ממנה). עשינו רק התאמה מינורית אחת – לא פרשנו מפת ניילון חד פעמית מעל מפת השולחן (התפללתי שהילדים לא ישפכו כלום השבוע).

הפעמון צלצל והמשפחה התאספה ליד דלת הבית. היא הגיעה לבדה, ומייד חשתי בחוסר הנוחיות שלה. היא עמדה בבית זר, מול דת זרה כשכל העיניים נעוצות בה. היא ניצבה זקופה, גילתה שליטה עצמית, וציינה כמה יפה לבושים כל הילדים. היא הצהירה שאין לה שום מושג מה מקובל, ולכן לבשה בטעות בגדים רגילים של אחרי העבודה. אמרתי לה שאנחנו פשוט מרגישים כבוד ועונג מעצם זה שהיא הגיעה.

הוצאנו כיסאות וערכנו סבב היכרויות. ברור שהשמות היו לה זרים. אשתי ואני עזרנו לה עם הילדים, בכך שהסברנו את הוורסיות האנגליות של שמותיהם, היא בכל אופן העדיפה ללמוד אותם בעברית. היא נהגה בטבעיות ואפילו הצליחה לקלוט את שמו של הבן חזקי. תוך זמן קצר כולנו חשנו בנוח, צחקנו והתבדחנו. בתי גיטי, רצתה לדעת אם היינו אמורים להשתחוות כשהשרה הגיעה.

נתתי לשרה ברכון מתורגם והראיתי לה את העמוד. הילדים שרו איתי כל כך יפה. נראה שהשרה מתפעלת ונהנית מהמחזה שנגלה מול עיניה. חיוך נפרש על פניה כשהיא סקרה במבטה ילד אחרי ילד.

הסברתי הכל. שלום עליכם – קבלת הפנים למלאכים, אשת חיל – שִבחֵי האישה, ברכת הבנים, ואף הוספתי כמה רעיונות קצרים ומעוררי השראה.

"אנחנו הולכים עכשיו ליטול ידיים לפני אכילת הלחם", אמרתי, "תרגישי בנוח להמשיך לשבת". היא התעקשה ליטול ידיים עם המשפחה. בירכתי המוציא (הברכה שאומרים לפני אכילת לחם), והסברתי את המנהג לחתוך לאשתי פרוסה גדולה משלי, מכיוון שהבעל חייב בכבוד אשתו יותר מאשר בכבוד עצמו. החלה של אשתי, כמו תמיד, פגעה בול. זה היה ניכר מתגובותיה של השרה. כעת לא היה לי ספק שהיא לא הולכת לעזוב כל כך מהר.

שוחחנו וצחקנו כשהזכרתי את כל האפיזודה של הרישיון שלי. השרה הסבירה שהסיבה האמיתית שבגללה היא הגיעה הייתה כדי להכיר את האישה שיש לה שישה ילדים והיא עדיין אופה לחם.

יוסי, בני בן החמש, הביא את דף השאלות והתשובות על פרשת השבוע. שאולי, הבן הגדול אמר דבר תורה והסביר.

נראה שהלילה טס. אחרי שעתיים, קצת לפני הקינוח, אמרה השרה, "אני באמת חייבת ללכת". התעקשנו לארוז לה קצת עוגת שוקולד ביתית, והיא שאלה אם תוכל לשמור שתי פרוסות חלה לבעלה ובנה בבית. בשלב זה של הערב היא כבר הכירה את המילים "שבת" ו"חלה" ואת שמותיהם של כל הילדים. היא חיבקה את אשתי ובקשה לשמור על קשר.

הדלת נסגרה ולכולם הגיעו מחיאות כפיים. לא חושב שהיה יכול להיות יותר טוב. תודה לא-ל שהילדים בחרו בלילה הזה עבור ההתנהגות הטובה ביותר שלהם.

לאיזו נציגי מדינה נפלאים זכתה קנדה. אחרי מייל בודד והזמנה פשוטה שבאה בעקבותיו, מאדם בלתי מוכר לחלוטין, השרה נכנסה לבית זר ולדת מוזרה עוד יותר, בלי ליווי אבטחה או חשש.

בשבוע שאחר כך, קיבלנו מכתב משרת התחבורה. זה לא היה רישיון, אלא מכתב מקסים בכתב יד, על דף רשמי של השרה. בין הדברים הנפלאים היא כתבה: "זהו זיכרון מדהים אותו אשא עמי תמיד. מי היה מעלה בדעתו שרישיון שפג תוקפו יביא בעקבותיו חוויה שכזאת".

[מתוך אתר 'אש התורה']