הכותל המערבי שבליבנו

בפרשה מופיע ציווי שעל פיו נאסר על אדם טמא להכנס להר הבית "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כ"ג, י"א). האיסור נוהג גם בזמננו.

 

יסוד הדברים טמון בכך, שיש בעולמנו דרגות שונות של קדושה בכל ממדי הבריאה: במקומות, בזמנים ובנפשות. אלו הם ממדי "עולם, שנה, נפש", המוזכרים רבות בספרי הקבלה.

 

בהקשר לקדושת המקומות נאמר: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", היא "ארץ אשר עיני ה' בה" (דברים י"א, י"ב). כלומר, חלה עליה השגחה עליונה, מיוחדת ותדירה.

 

למעלה מכך היא קדושת ירושלים, הקדושה יותר מארץ ישראל. בירושלים – הר הבית מקודש יותר, ובו העזרה, שבה בנויים המזבח ובית המקדש.

 

כל מתחם הר הבית, אשר הכותל המערבי הוא שריד קדמון מחומתו החיצונית, הוא מקום קדוש, מקום שבו שורה השכינה.

 

בשתי מצוות נצטווינו ביחס לבית המקדש. הראשונה היא מצוות עשה שמשמעותה מורא מקדש: "את מקדשי תיראו" (ויקרא י"ט, ל'). למעשה, זוהי מצות מורא שכינה. נוסף לכך, נצטווינו במצוות לא תעשה. חל איסור על טמאים להכנס לבית המקדש. בזמננו יש לכולנו דין טמאי מתים, שהיא הטומאה החמורה ביותר.

 

הרמב"ם כותב: "אף על פי שהמקדש היום חרב, בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, ולא יכנס במקום שאסור להיכנס… לפי שקדושת המקדש וירושלים – מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה!" כלומר, גם כיום המקום קדוש, ואסור לטמאים להכנס אליו. מקום שבו היתה השראת שכינה – גם אם השתנו הזמנים והתנאים, גם אם אירע החורבן – רישומה של הקדושה נותר במקום.

 

כביטוי מוחשי לרעיון רוחני זה על אודות קדושת המקום, מהווה העובדה שבית המקדש לא חרב כליל. שלמה המלך, בונה בית המקדש, התנבא בספרו שיר השירים: "הנה זה (הקדוש ברוך הוא) עומד אחר כותלינו" (שיר השירים ב', ט'). כוונתו לכותל המערבי, שיישאר לעולם ולא ישלטו בו שונאים, לא להבות אש ולא שני הזמן. "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי" (מדרש רבה שמות ב', ב'). נבטא רעיון המסביר מדוע נבחר הכותל המערבי לסמל רעיון זה.

 

בית הוא מעון קבע, ואילו כותל הוא מקום מנוחה ארעי, שנשענים עליו וחוסים בצילו. מערב הוא צד שקיעת החמה, צד הערב והחשכה. בית המקדש – פתחו למזרח, אל הזריחה, אל האורה. טמון כאן הרעיון שבמערב, בעת העלטה, בעידן החורבן, יוותר כותל שתדיר יהיה ניתן להיסמך עליו, לחסות בצילו. זהו "הכותל המערבי" שלא זזה ממנו שכינה. מקום זה מהווה מוקד מרכזי לתפילות עם ישראל. הוא נקרא "שער השמים" וצקון לחשם של ישראל נשמע בו תדיר.

 

קיים מקום נוסף שממנו לא זזה השכינה. הכוונה היא לשכינת הקדוש ברוך הוא בלבבות ישראל. גם כאן נותר הקב"ה לעד.

 

כאשר השרה הבורא את שכינתו בתוכנו, בלב כל אחד מאיתנו – "השכינה לא בטלה!" אמנם החטאים מרחיקים את האדם מה' ואת ה' מהאדם, אמנם העבירה מחריבה את מקדשו של האדם, אולם תמיד יישמר בלבו "כותל מערבי", מקום שלא זזה ממנו שכינה. קדושתו נותרת במלוא תוקפה. הנקודה הפנימית בלבבות נותרת קשורה לבוראה ומייחלת לקרבתו.

 

כשם שהשראת השכינה בהר הבית היא ערובה לבניינו במהרה בימינו במשנה הוד והדר, כך מצווה כל יהודי למתוח גשר על פני תהום החורבן ולבנות מחדש בתוככי לבו את בית מקדשו הפרטי, לחתור אל הגאולה הרוחנית הפרטית שלו, אל קרבת ה', אל אהבת ה' הפורצת מלבו של כל יהודי הדבק באלקיו.

 

[מתוך אתר 'ערכים']