כבוד האדם

עינינו רואות אנשים שבעבור מעט כבוד מוכנים להקדיש ממון, זמן ומה לא? אמר מי שאמר שאדם מוכן אפילו… להתבזות בצורה מבישה, ובלבד שישיג כמה פירורי כבוד… כבר העידו חז"ל כי: "הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו". אלמלא רדיפתו אחר הכבוד, הוא היה משיגו, אלא שעצם הרדיפה היא המרחיקה אותו ממנו.

עם זאת, מתבאר במקורות רבים שהכבוד הוא שלילי רק כאשר אדם מבקש אותו לעצמו. לעומת זאת, יש מקום לכבוד כאשר מעשי האדם הם המכבדים אותו מאליו, ויותר מכך, הכבוד הוא חיובי ביותר כאשר האדם מעניק אותו לזולתו. מוטל איפוא עלינו לכבד כל אדם, ויותר מכך, להזהר שכבודו של הזולת לא ייפגע.

חז"ל מספרים (מסכת גיטין דף נ"ה, ב'), כי בשל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. הכל החל בשליח ביש מזל שהחליף את הנמענים, ובמקום לזמן לסעודה את קמצא, זימן את בר קמצא. אותו בר קמצא היה יריב של המארח, והגיע לסעודה עקב ההזמנה המוטעית. בעל הבית ביקש ממנו לפנות את המקום. מסתבר, שהדבר היה כרוך בביזיון, כי באותה סעודה היו מסובים אנשים חשובים. לכן, ניסה בר קמצא לשאת ולתת עם בעל הבית, אולי בכל זאת יורשה לו להמשיך לשבת במסיבה בלי להתבזות. כאשר פקעה סבלנותו של בעל הבית, והוא פינה את בר קמצא בכח, החליט הלה להתנקם בו ולהלשין לפני קיסר רומי שהיהודים מרדו בו. מכאן ואילך החלו העניינים להתגלגל ככדור שלג הצובר תאוצה עד לחורבן בית המקדש השני.

על כך אמר רבי אליעזר: "בא וראה כמה גדול כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא להחריב את ביתו ולשרוף את היכלו". כלומר, אותה בושה היא שקירבה את החורבן.

חז"ל הפליגו בגודל הזהירות שיש להיזהר מכל שמץ של זלזול בכבוד הזולת. הם אמרו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (מסכת בבא מציעא דף נ"ט, א').

נשאלת השאלה, מנין נובעת חובה זו לכבד כל אדם? יתר על כן, מאחר שנתבאר כי רדיפת הכבוד מידה מגונה היא, מדוע כלפי הזולת נצטווינו לחלוק לו כבוד?

התשובה לכך היא, שראוי, שכל הכבוד יהיה מוקדש כלפי שמים. כל הבריאה נועדה כדי להרבות כבוד שמים. על פי מהלך זה, מכיון שהאדם נברא בצלם האלוקים, הכבוד המוענק לו הוא בעקיפין גם כבוד שמים.

על האדם ללמוד מדרכי בוראו ולצעוד בהן. על הקב"ה נאמר, שעיטר את האדם בכבוד ובהדר. כל אחד חייב ללמוד מכך, שעליו לכבד את זולתו בכל אופני הכיבוד האפשריים. ולא רק בכבוד אדם חי מדובר, אלא אפילו בכבודו של המת.

על יחס הכבוד למת נצטווינו בפרשת השבוע. המדובר הוא ב"איש שהיה בו חטא משפט מוות" והומת בבית הדין. גם עליו אמרה תורה: "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כ"א, כ"ג).

כבוד המת אינו אלא אחד הסניפים של כבוד האדם הנברא בצלם. ומתוך הרגישות הרבה שאנו מורגלים בה לכבוד המת, יש להפיק לקח לענין כבוד החיים. ככל שנרבה להחשיב את בני האדם ולכבדם, ישתנה עולמנו לטובה.

[מתוך אתר 'ערכים']