אל מול הלינץ' הציבורי

אדוני, סלח לי, אתה לא מתבייש? איך אתה מעיז לעקוף כאן את התור…

את המשפט הזה נוכל לשמוע חדשים לבקרים, במקומות שונים, בתור לקופת החולים, בתור בסופר, ואף בתור בכניסה לפארק שעשועים…

ראובן, מאד ממהר, הוא לחוץ לגמור את הקניה מהר, את רכבו הוא החנה במקום אסור, לו יבא הפקח… הרי שהקניה הזו תעלה לו בעשרות אחוזים יותר מכל מכולת שכונתית…

הוא בסך הכל מבקש לשלם עבור בקבוק שתיה, אין הוא עומד עם עגלת קניות עמוסה, אין הוא עומד עם כמה פריטים בודדים, הוא בסך הכל עומד ומבקש לשלם עבור הבקבוק הקטן שבידו, הוא מבין שלחכות בתור בקופה המיועדת ל "עד 10 מוצרים בלבד – ללא משלוחים" הוא לא יוכל להמתין, אנשים רבים ממתינים עם עד עשרה פריטים, מה פתאום שיחוסו עליו, שיתנו לו את תורם? וכי מה בין 5-6 פריטים לבין פריט אחד? אבל ראובן מבין שיש פתרון גם לסרט הזה, פונה הוא לעבר קופה מספר 13 עומד הוא עם בקבוק הזכוכית שבידו, ו… נדחף קדימה בין העגלות…

בסך הכל, חושב הוא לעצמו, זה מאד לגטימי, אני מבקש לשלם רק חצי שניה וזהו, הם בטוח מבינים… אבל הוא לא יודע מה מחכה לו…

אדוני, סלח לי, אתה לא מתבייש? איך אתה מעיז לעקוף כאן את התור… אין לך דרך ארץ? אני עומד כאן כבר עשרים דקות וממתין עד שהקופאית תגמור, ואתה בא וחוטף לי את התור??? ומשמאלו של ראובן ההתקפה גם באה, אדוני, תתבייש לך, יש כאן תור! מה זאת ההפקרות הזאת?

ראובן מנסה להתגונן, לחפות על עצמו, ומגיב מיד במתן הרגשת 'המסכן' יש לי רק פריט אחד…., אבל אז הוא מקבל מנה אחת אפיים, אדוני, לזה יש קופה מיוחדת של 'עד עשרה מוצרים בלבד', מהי החוצפה הזאת? ועוד קיתונות של רותחין….

"לינ'ץ"

פשוטו כמשמעו…

דו"ח החניה שאולי הוא יקבל, כבר לא כל כך מעניין אותו, הבושה, העלבון, התחושה הכואבת, ההרגשה שכל הסופר נעמד על רגליו בכדי לראות את המתרחש כאן בזירה, אצלו… זה ממש מעל ומעבר, על כך הוא לא חשב, וכעת הוא אף לא יודע איך הוא יוצא מזה… איך הוא טומן את ראשו באדמה…

נכון, הוא נהג שלא כשורה, הדרך לעקוף את התור אינה מנומסת כלל ועיקר, לוּ היה מבקש מהעומדים בתור, מן הסתם למעט אחד או שניים, הוא היה מקבל רשות ועובר לתחילת התור, הוא כבר מזמן היה גומר את המשקה שכבר הספיק להצטנן מעט…

אולם… נדמה כי המטרה לא הושגה… לא זוהי הדרך… ולא כך היא דרכינו… האם בכך שפגענו באותו האיש השגנו את המטרה? כלום בעוד כשבועיים ימים עת שימהר עד מאד, שוב לא יחזור על טעות זו חלילה? האם כשיעמוד לפניו עלם צעיר לימים אינו ישוב על אותו תרגיל ויגיע לראשית התור בדרך הקיצור הכל כך מוכרת?

כיון שכן, למדנו, שכנראה לא זאת היא הדרך להוכיח בני אדם…

נשאל את עצמינו, אם כן, האם עלינו לשבת בחיבוק ידיים? האם היינו צריכים לתת לו את התור שלנו למרות שלא ביקש מאומה, למרות שהתנהג בגסות?  כלום היום הוא 'רק' גונב תורים ומחר הוא יתחיל לגנוב דברים אחרים, האם איננו נותנים בכך יד לפשע הפושֶה בנו…?

הבה ונראה כיצד נהג מנהיגם של ישראל, משה רבינו עליו השלום, קודם עת פטירתו.

עם תחילתו של ספר דברים פונה משה רבינו לבני ישראל ואומר להם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.

מבאר רש"י (רבי שלמה יצחקי, שנת 1040 לספירה) כי משה מזכיר לבני ישראל את אשר הם חטאו במקומות שונים והתחיל מונה בפניהם: במדבר – כאשר כלה הלחם ובאו בטוענה שהם 'מתים מרעב' ולא האמינו כי הקב"ה שהוציאם ממצרים לבטח ידאג לכל מחסורם, בערבה – כאשר היו בערבות מואב וחטאו בזנות, ועבודה זרה… ולא רק זאת אלא גם מה שחטאו בחטא המרגלים (פָּארָן) ומה שחטאו בחטא המן (תֹּפֶל) שלא היה להם די במן ונחשב בעיניהם 'הלחם הקלוקל', אף מה שחטאו בחטאו של קורח ועדתו (חצרות), ואיך לא את חטא העגל… (די זהב).

ומכאן, הבה ונתבונן קמעה, כלום למשה רבינו יש בעיה לדבר עברית? מדוע משה לא אומר להם את הדברים בצורה הברורה ביותר שניתן לומר, לשם מה הוא מדבר אתם בשפת הרמזים, כשאומר להם 'במדבר' 'בערבה' 'חצרות' 'די זהב'… וכי הוא לא יכול לומר להם מה שחטאתם בחטא העגל? בחטאו של קורח? כשבכיתם על המן? על המרגלים?

נדמה כי יש למשה רבינו הרבה מאד מה להוכיח את בני ישראל, ולמרות זאת, הוא לא אומר להם מפורשות את התוכחה, ולא בכדי…

רבי טרפון (140 לספה"נ) שהיה מגדולי התנאים אמר, תמה אני אם יש בדורי אדם שמסוגל לקבל תוכחה, שכן אם נוכיח אדם בגין מעשה לא טוב שעשה, מטבע הדברים יאמר לו מיד: תסתכל במראה ותראה כיצד אתה מתנהג… ויתרה מכך אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדורי אדם שיודע להוכיח!

כלום להוכיח זוהי מלאכה קשה? האם משהו מאתנו התקשה אי פעם להוכיח אחרים? היינו אומרים שאין מלאכה קלה יותר מלהעיר ולהוכיח את השני, ואך ורק את השני…?

למדנו, כי אכן מלאכת התוכחה, מלאכת אומנות היא, לא קלה היא, ולא כל אדם יודע לעשותה, לשם כך צריכים אנו אומנות מיוחדת במינה, לשם כך תמה רבי אלעזר אם יש בדורו אדם היודע להוכיח.

לשם כך משה רבינו לא רוצה להוכיח את בני ישראל בריש גלי, לומר את כל עוונותיהם בצורה מפורטת הגורמת לבושה, משה רבינו בוחר להוכיח את בני ישראל בדרך של כבוד, בדרך הרמיזה, אתם לא נהגתם כשורה 'במדבר' 'בערבה' וכו'

זוהי מלאכת האומנות… אם יודעים להוכיח מבינים שהרי זו מלאכה קשה עד מאד, שעדיף כלל לא להוכיח, וכשכבר נוכיח נדע כי  יש את האופן הנכון, והזמן המתאים ביותר לומר זאת לאדם.

ומכאן, אֶל פרשת ה – "אם המשביעה"

כן, בחרתי לקרא לזה כך משום שאֵם זו דאגה להשביע בוודאות מוחלטת לפי כל הדעות והשיטות (גם הקיצונים וגם שאינם קיצוניים ומה שביניהם) את התקשורת כולה…

התקשורת אכן שבֵעה מאד, דוקא בעיתוי נוכחי זה שאין הרבה על מה לדבר, מצאה לה פרשיה מעניינת, הסוחפת את המדינה כולה, להתעניין לשמוע, ולהשמיע, מי צודק ומי אינו צודק, האם אמא הזו רשלנית ופושעת או שמא מדובר כאן בעלילת שווא, או שמא סתם מסכנה היא האם, ובטיפול כזה או אחר תראה ימים יפים יותר.

אולם…

השוד, השבר, החורבן וההרס שפקד משפחה זו, מן הסתם קשה הוא מנשא ועצום ביותר, מדובר על נזק תדמיתי לאורך שנים רבות, מדובר על חיי משפחה פרטיים ש'זכתה' להכנס ולהחשף לבתי המדינה כולה…

כלום מהפרסום, מהצורה בה מתנהלים הדברים נוכל לשפר את המצב? כלום בצורה כזו נוכל למצא את הפתרון? האם אין בכך משום התעללות מוחלטת באותה משפחה? האם המשפחה כולה, הבעל, האשה, הילדים הסבים והסבתות, אינם מרגישים את מה שהרגיש ראובן מיודעינו…???

 

כתובת לתגובות: shlomogrin@gmail.com

להזמנת הרצאות: 054-8433102