אנשי המחר

בזמן מתן תורה נאמר: 'ויתייצבו בתחתית ההר' (שמות י"ט, י"ז). אמר רבי אבדימי, מלמד, שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית. ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.

מדוע נאמר 'ואם לאו – שם תהא קבורתכם'. הן ראוי היה לכתוב: 'כאן תהא קבורתכם'. 'קבורה' הקרויה 'שם'…

זהו מקום קבורתן של כל התקוות, של כל הציפיות, של כל העתיד המזהיר הנשקף לאדם.

ילד הולך לבית הספר. המורה מסביר, והילד חולם. מדוע הוא אינו מקשיב? משום שהוא סבור, ששום דבר לא בוער. כעת הוא יחלום, ואחר כך הוא כבר יעבור על החומר, ישמע הסבר מחבר, 'שם' הוא כבר ישיג את הכיתה.

צריכים להכין שיעורי בית, אבל הילד משחק, מדוע? כי יש לו פנאי. רבע שעה לפני תחילת השיעור הוא יעתיק ממחברת של חבר. 'שם' הוא כבר יספיק.

יש להתכונן למבחן. הוא אינו יודע בין ימינו לשמאלו. לא נורא, כעת הוא יכשל, אולם במבחן הבא הוא כבר ידע. 'שם' הוא יצליח.

התעודה שקיבל היתה גרועה? אל פחד! יש עוד מחצית. 'שם' הוא ילמד היטב…

כך הוא משתרך בשולי הכיתה לאורך כל הדרך. לא משום שהוא חסר כישורים, או משום שאינו יכול לתפוס את המקום הראוי לו ולהמנות עם הראשונים. פשוט חבל לו להתאמץ, הרי עוד מעט הוא יפתח שלב חדש, ו'שם' – שם הוא כבר יראה את כוחו. כך הוא 'סוחב' עד לחתונה, 'שם' הוא יפתח דף חדש! אולי? וכך חולפים לו ימיו באפס מעש.

הרב המשיך: "תסמונת 'שם' – משולה לקו האופק. תמיד נראה, ולעולם אינו מושג… אדם מקרטע מ'שם' ל'שם', מתסכול לתסכול, מאכזבה לאכזבה. ה'שם' הוא מקום קבורתן של האשליות, הסלע שאליו מתנפצות התקוות…"

המסקנה? לא "שם", אלא כאן ועכשיו. פסוק הוא בפרשתנו: "ועתה ישראל", עכשיו ומיד "שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מצווה אתכם לעשות!" (דברים ד', א'). בדרך זו יושגו הישגים מידיים, והאדם ימלא את המטלות בשלימות ובהצלחה.

[מתוך אתר ערכים]