כבוד האדם

הגדל

ספר דברים פותח במילים: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל, ולבן וחצרות ודי זהב". ידוע, ש"דיבור" הוא לשון קשה, בניגוד לאמירה שהיא לשון רכה.

ואכן, משה רבינו פתח כאן בדברי תוכחה. הוא מנה את כל המקומות שבני ישראל הכעיסו את הבורא: "במדבר", כשאמרו: "מי יתן מותנו בארץ מצרים... כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות ט"ו, ג'). "בערבה", שחטאו בבעל פעור בערבות מואב (במדבר כ"ה). "מול סוף", כשהמרו את פי ה' בים סוף (שמות י"ד, י"א), וכך הלאה. מפני כבודן של ישראל דיבר משה רבינו בדרך רמז, ולא הזכיר במפורש את חטאיהם.

אולם יש להבין: דברי התוכחה נאמרו ארבעים שנה לאחרי שהמרו את פי ה' בים סוף והתלוננו על הרעב לפני ירידת המן. ארבעים שנה חלפו מאז חטא העגל וחטא המרגלים. מבני אותו דור נותרו רק שרידים, שבשעת החטא לא היו בני עונשין. אם כך, התוכחה לא היתה אישית, אלא כללית. אם כן, מדוע נזהר כל כך משה בלשונו?

התשובה לשאלה זו מגלה לנו עד כמה מוטל על האדם להזהר בדיבורו. מובא בדברי קדמונינו: "לאחר ארבעים שנה רצה משה לומר לישראל: זכורים אתם מה שאמרתם: היש ה' בקרבנו?! - אלא אמר משה: אם אני אומר להם כך, הרי אני מלבין פניהם, ומלבין פנים אין לו חלק לעולם הבא..."

כדי להמחיש את הקביעה שפגיעה ברגשות הזולת חומרתה גדולה מאד, נביא סיפור שאירע בעבר:

רבי יעקב ישראל לובצ'נסקי היה בנו של הרב מברנוביץ'. כשנפטר אביו, הפצירו בו בני הקהילה שימלא את מקום אביו ברבנות. עם התמנותו נדרש להכריע באירוע שלדעתו גבל בדיני נפשות: פרנסי העיר ביקשו את הסכמתו לפטר את השמש הזקן של בית הכנסת הגדול.

קשה היתה עבודתו של השמש. היה עליו להשכים מבעוד ליל ולהסיק את התנור, כדי שכאשר יבואו ראשוני הלומדים באשמורת הבוקר, לפני תפילת ותיקין, ימצאו את המקום חם, נעים ומואר. חייב היה לשרת את הלומדים השוקדים על תלמודם לאחר תפילת ערבית ולספק להם נרות ככל שידרשו. כשהיה אחרון המתמידים עוזב, היה המשמש מסדר את הספסלים ומחזיר את הספרים ואת הסידורים למקומם. היה מנקה את שיירי הנרות ומדיח את כוסות השתיה, גורף את הגחלים מהתנור ומכבה את האור. כמה זמן נותר לו לשינה, עד ליקיצה המוקדמת? שעה קלה, לא יותר.

עשרות שנים מילא השמש את תפקידו באמונה, אבל הגיל גבר עליו. הוא נעשה כבד תנועה, קצר ראייה וקצר רוח. ויותר מכך, הוא היה מסיים את עבודתו בשעה מאוחרת אחר חצות, משתרך לביתו, שוכב לנמנום קל - ומקיץ בסוף זמן קריאת שמע... הלומדים היו באים בטרם שחר, ובית הכנסת נעול, חשוך וקר. אי אפשר היה להמשיך כך, יש למצוא שמש אחר, צעיר ונמרץ.

צודקים. אבל השמש, מה יהיה עליו? את מיטב שנותיו מסר לציבור, ועתה יושלך ככלי שאין בו חפץ? זו לא רק חרפה, לא רק בושה. באותם ימים לא היתה קרן פנסיה, ולא דמי ביטוח לאומי. ממה איפוא יחיה, היפשוט יד?

"דברו איתו", ביקש הרב, "העמידוהו על חומרת המצב. אולי יתעשת, אולי ישוב לתפקד".

הפרנסים משכו בכתפיהם: "דיברנו, אך לא ההזנחה היא הבעיה, הוא כלל אינו מתרפה. הוא פשוט איננו יכול, זקן הוא, עבר זמנו"...

"אין דבר העומד בפני הרצון", קבע הרב נחרצות. "אני אשוחח עימו!"

"אדרבה", אמרו הפרנסים, "אבל אם לאו, הרינו מבקשים הסכמה לפטרו. הקהל אינו חייב לסבול".

פנה הרב לשוחח עם השמש הזקן, וראה זה פלא: הדברים שיצאו מן הלב נכנסו אל הלב. שוב הוכח כי אין לך דבר העומד בפני הרצון. עובדה: העולים בטרם שחר לבית הכנסת, והרב בראשם, נתקלו בבית כנסת פתוח, מואר ומוסק. השמש בא, עשה את מלאכתו וחזר לישון. מדוע לא, שיערב לו. נושא הפיטורין ירד מן הפרק.

איש לא ידע, איש לא העלה על דעתו, שהרב אכן שוחח עם השמש, אך ראה שאין עם מי לדבר, ונכמרו רחמיו. הרב עצמו קם בשעה שתיים לפנות בוקר, עולה לבית המדרש, מעלה את הנרות בנברשת, עורך את העצים בתנור, מפיח בהם אש וחומק לביתו לשעה של לימוד. שב ועולה עם משכימי קום, ומשבח באזניהם את השמש שחזר למוטב...

לילה אחד חזר השמש לביתו שעה לאחר חצות. כהרגלו, פנה לנמנם, אך השינה היתה ממנו והלאה. קורה, במיוחד בגיל זה. האורלוגין צילצל אחת, אחת וחצי, שתיים, שתיים וחצי. אמר לנפשו: "אם ממילא אני ער, אמלא את תפקידי"... קם, התלבש והחל משרך את רגליו בעלטה, מבוסס בשלג וקופא בצינה. כשהתקרב לבית המדרש, הופתע. אור דלק בבית המדרש שהיה אמור להיות נעול ואפל.

מחשבה פרועה הלמה בו לפתע כקורנס: כל זמן שהיה כוחו במותניו, רעדו ממנו חסרי הבית, ארחי פרחי, ולא העזו להשתכן בבית המדרש. אך עתה, בוודאי התנחלו בו, עשאוהו לביתם! איזו חוצפה, איזו עזות פנים!

הכעס מילא אותו כוחות עלומים. בצעד מאושש עלה לבית המדרש ופתח את הדלת בתנופה. ואכן, כאשר שיער כן היה: אורח השתלט על המקום. לא הסתפק בהעלאת הנרות בנברשת, אלא עוסק הוא עתה בהסקת התנור הגדול, מעשה בעל בית!

"מי נתן לך רשות? זה רכוש בית הכנסת! כבה את האש מיד!"

באותה שעה גחן הרב על העצים הקרים והלחים. כהרגלו, שקד להפיח בהם אש. המלאכה לא היתה קלה. לפתע הוא שמע את קולו של השמש, את גרירת רגליו, ונחרד: אם יזדקף, יזהה אותו השמש, ויבין. יבין מי קם מבעוד לילה, מי טורח להסיק את בית המדרש. הרב בכבודו ובעצמו. יבין ויתבייש בעצמו, בחולשתו ובאוזלת ידו. לא, הוא אינו יכול להזדקף ולהראות את פניו, לא כעת.

השמש כבר מאחריו, פיו מלא נאצות. כעת, חשב הרב, ודאי איני יכול לצאת. השמש יראה את מי חירף וגידף.

"האינך שומע? חרש אתה!" צעק השמש והחל לכבד במתת יד את חלק הגוף שמחוץ לתנור...

כעת, ודאי שלא יוכל לצאת!

למזלו, חלש היה השמש, במיוחד לאחר ליל השימורים, ושבעתיים לאחר שהותש כוחו בצעקות ובמכות.

עייף פנה משם בגרירת רגליים, כשהוא זועף.

בינתיים נשאו מאמצי הרב פרי. האש נאחזה בזרדים שהשמיעו קול פיצפוץ עליז. כשראה הרב שרגלי השמש מתרחקות, מיהר ונרתע מהתנור המתלקח, אך איחר את המועד, זקנו נחרך.

חמק כדי שהשמש לא יזהה אותו, הלך סחור סחור עד שהגיע לביתו. "מה אירע לך? כמעט נשרפת כולך?" הרבנית נדהמה למראה פניו. הרב סיפר לה הכול, וביקש שתנצור את הסיפור במשך כל ימי חייו של השמש. ביקש צעיף כדי לעטוף את פניו בצאתו, כאדם הסובל ממיחושי שיניים.

לפני שיצא שאלה הרבנית: "יעקב ישראל, יש לי שאלה: מה היית עושה, אילו היה השמש נשאר מאחוריך עוד שתי דקות?"

האש כבר החלה להאחז בזרדים, עוד שתי דקות היתה מתלקחת שם להבה עזה, מדורה במלוא עוזה! הן רק ברגע האחרון הוא נחלץ!

"איני מבין מה השאלה", ענה הרב, "אם קבעו חז"ל שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ודאי שאסור לו לצאת!"...

דמויות כמשה רבינו, שנזהר מאד מהלבנת פנים, וכרבי יעקב ישראל שחס מאד על כבודו של אדם, תעמודנה לנגד עינינו. כאשר נשהה בחברת בני אדם, נזכור שכבודם חשוב הוא, ואל לנו לפגוע בו.

[מתוך אתר ערכים]

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד