חיי אדם

נשמת האדם הינה חלק א-לוה ממעל, ולכן, לא ניתן להתייחס אליה בקנה מידה חומרי כלשהו. ריבוי שנות חיים או מיעוט ימים הינם מושגים כמותיים בלבד, ואין להם דריסת רגל בתחום הערכי ששמו "חיים". אין לנו מאזנים או קנה מידה המסוגלים למדוד את היישות הקדושה שנופחה באדם על ידי הבורא, את הנשמה.

זאת ועוד, החיים הינם ערך מוחלט, ואין דבר שישווה להם בערכו. החיים אינם גורם פונקציונלי, שכאשר אינו מביא תועלת, ניתן לוותר עליו. כאשר מדובר במכונה תעשייתית, ניתן להתייחס אליה מזווית ראיה של רווח או הפסד. אם עלות התפעול של המכונה יקרה מדי, וההוצאות גבוהות מהתפוקה שהיא מניבה, רשאי בעליה להשביתה. לא כן ביחס לחיי האדם, אף פעם הם אינם נמדדים לפי "כושר הייצור" שלהם.

זכורים לשמצה רשעי עולם שדגלו בשיטה שראתה באדם "מכונת ייצור", ותו לא. בשם שיטה זו שלחו אותן חיות-אדם מיליוני בני אדם לתאי הגזים, באשר לדעתם, אנשים אלה לא היו תועלתיים במידה מספקת. היתה זו תוצאה ישירה של הכפירה בגורם האלוקי שבנשמת האדם.

הנאצים לא היו הראשונים שגרסו כן. "זכות ראשונים" לגישה זו שמורה לבני דור הפלגה. הם היו הראשונים שבחנו כל אדם רק לפי כושר הייצור שלו, ובהתאם לכך, חישבו ומצאו שמוצרים חומריים רבים עולים עליו בערכם.

כך נאמר ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק כ"ד): "אם נפל אדם (ממגדל בבל) ומת, לא היו שמים את ליבם עליו, ואם נפלה לבינה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה".

שיטה זו לא רק שלא נעלמה, אלא אף "השתכללה", עד שהגיעה לפני שנות דור לממדים שאין מוחנו מסוגל להקיף את הזוועה שבהם.

נמשיך את קו החשיבה: האדם גם אינו יכול להביט על חייו כעל "מכונת הנאה" שיש להפיק ממנה את מרב התענוגות. לפיכך, גם אם הוא אינו נהנה מחייו, או שהם גורמים לו צער רב, אין לו כל רשות להפסיקם.

החיים ניתנו לאדם כפיקדון מאת הבורא, ואין לאיש, כולל לאדם עצמו, זכות כלשהי לקצרם או לאבדם.

אמנם לא תמיד חיי האדם הינם מדושני עונג. אולם אף במצבי מצוקה היו אנשים שהתעלו מעבר לייסורי גופם והפגינו גדלות רוח בלתי מצויה. ודאי שהיו גם כאלו שהתאוננו על רוב סבלם, אולם על דעת איש המאמין באמונה איתנה בבורא, מעולם לא עלה צל של מחשבה לקרב את קיצו. אדם החי בהכרה שאינו בעלים על גופו, וקל וחומר שאינו אדון על נשמתו, אינו מעז לחשוב על איבוד עצמי לדעת. יהודי המשכים בכל בוקר ואומר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי", יודע כי רק "אתה (ה') עתיד ליטלה ממני".

בשל החשיבות הערכית של חיי האדם מתייחסת התורה בחומרה רבה גם לזה ההורג את זולתו בשגגה.

גישה זו על חיי האדם וערכם, הטילה את רישומה החיובי על חיי האומה. היא יצרה התייחסות חיובית כלפי כל אדם, כלפי ממונו ורצונותיו. היא הגבירה את האחווה והרעות ואת אהבת איש לרעהו. היא חינכה להתייחס כראוי לכל אדם, בהיותו "נזר הבריאה".