השבוע בפרשה / סיכום מקוצר

משה רבינו אוסף את ראשי המטות (השבטים) ומוסר להם את דיני הנדר והשבועה כפי שקיבל מה': אדם שנדר נדר חייב לכבד את דיבורו, אם נשבע לעשות כן או כך, חובה עליו לקיים את דיבורו.

 

אב יכול להפר את נדרה של בתו הצעירה, ובעל יכול להפר את נדרה של רעייתו – רק ביום בו הם שומעים על כך. למחרת אינם יכולים להפר עוד.

 

מלחמת מדין

 

אלוקים מורה למשה להיערך למלחמה עם המדינים, על הצרות שעשו לישראל. 12,000 חיילים גויסו למערכה מ-12 השבטים, 1,000 מכל שבט. הלוחמים יוצאים לקרב יחד עם פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כשהם מלווים בכלי הקודש וחצוצרות התרועה. לאחר כיבוש מדין הורגים הכובשים את מלכי מדין ואת כל הגברים, שובים את הנשים והטף, ושבים למחנה עם מלקוח וביזה רבה.

 

משה כועס למראה הנשים שנלקחו בשבי. הרי הנשים הן אלו שהחטיאו את בני ישראל בזנות, על פי עצת בלעם, הן צריכות להיות הראשונות למות. ואכן, החיילים הורגים את כל הנשים, למעט ילדות קטנות. הזכרים הקטנים מומתים גם הם.

 

נטהרים מטומאת מדין

 

לאחר מכן נשארים החיילים מחוץ למחנה שבעה ימים, משום שהם טמאים למת. הם מיטהרים באפר פרה אדומה, כמו גם הבגדים והכלים שלהם.

 

את כלי המדיינים הם מגעילים ומכשירים. כלים שמשתמשים בהם באש עצמה, יש ללבן באש, כלי בישול יש להגעיל במים רותחים. את כל הכלים צריך לטבול במי מקווה כדי לטהר אותם.

 

חלוקת השלל

 

את השלל מהמלחמה מחלקים לשניים. חצי ממנו נשאר בידי הלוחמים והחצי האחר מתחלק בין יתר בני ישראל שלא יצאו למלחמה. הלוחמים מצווים להעניק 0.002 אחוז מהשלל שבידם לאלעזר הכהן, ויתר העם מעניק 0.02 אחוז מהחצי שלהם ללויים.

 

קציני המלחמה תורמים את תכשיטי הזהב שנלקחו מהמדיינים תרומה לה', כאות תודה על ההצלחה במלחמה בה לא נפגע איש מבני ישראל.

 

בני גד ובני ראובן נשארים מעבר לירדן

 

לקראת הכניסה לארץ ישראל, שבט גד, שבט ראובן וחצי משבט מנשה מחליטים שהם רוצים להישאר באזור הגולן. הסיבה: האזור גדוש בכרי מרעה, ולהם יש עדרי צאן גדולים. הסיבה הנסתרת: הם יודעים שמשה הולך להיקבר באזור, והם רוצים לגור קרוב למקום קבורתו.

 

משה רבינו חושב שהם רוצים להתחמק מהמלחמה הצפויה על ארץ כנען ושואל אותם: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה". הם משיבים למשה: אנחנו נעבור חלוצים לפני העם, נהיה הראשונים בכל קרב. בקשתם מתקבלת תוך שמשה מזהיר אותם כי היא מאושרת רק בתנאי שהם יקיימו את הבטחתם ויעבור ראשונים לפני אחיהם למלחמה על ארץ כנען.

 

פרשת מסעי

 

42 מסעות נסעו בני-ישראל מיציאתם ממצרים ועד כניסתם לארץ. התורה מפרטת את כל התחנות שעברו בדרכם.

 

השמדת עמי כנען

 

הקב"ה מצווה את בני ישראל להשמיד את כל יושבי ארץ כנען, ולא להחיות אף נשמה מהם. מי שיברח מגבולות הארץ, אין מצווה להרוג אותו, אך אסור להשאיר איש מביניהם בגבולותיה. כאן מפרטת התורה את הגבולות המדוייקים של הארץ, ואת חלוקתה בין השבטים.

 

שבט לוי אינו זכאי לשטח משלו בארץ ישראל, משום שהוא יעסוק בעניינים רוחניים, ולא אמור לעבד את האדמה. במקום זאת, יגורו הלווים בערי הלווים שיפוזרו בכל שטחי ישראל, כשכל שבט צריך לתרום מחלקו למטרה זו.

נוסף על כך 48 ערים יהיו ללוויים, מתוכם שש ערי מקלט.

 

רוצח בשוגג

 

הריגת אדם בטעות, גוררת עונש: הרוצח בשוגג חייב להימלט ל'עיר מקלט', אחת משש הערים שהוקצו לשם כך בגבולות ישראל, או שלוש ערים שהוקצו מעבר לירדן, ברמת הגולן. אם קרובי משפחת ההרוג מוצאים את הרוצח בשוגג מחוץ לעיר מקלט, מותר להם להרוג אותו, כנקמה על הרג קרוב המשפחה. כך אנו יכולים להבטיח שהרוצח ירצה את עונש המאסר שנגזר עליו. עונש המאסר נמשך עד מות הכהן הגדול, לאחר מותו יכולים הרוצחים לצאת מערי המקלט, וקרובי משפחות ההרוגים מנועים מלפגוע בהם.

 

הבנות היורשות

 

בנות צלפחד דרשו (בפרשה הקודמת) לקבל שטח בארץ ישראל והקב"ה הצדיק את בקשתן. כעת מתלוננים ראשי שבט מנשה שאם בנות צלפחד תינשאנה לגברים משבטים אחרים, נחלתן תעבור לשבטים אחרים ותגרע משבט מנשה. על כן הורה ה', שהן תינשאנה לבני שבט מנשה, ובפרשתנו מסופר על כך שהן קיימו את הצווי והתחתנו עם בני דודיהן.