קשה לך לשמור מצוות?

"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כ"ג, כ"א)

 

את שבחם של ישראל, אותו מבטא בלעם במילים "ולא ראה עמל בישראל", מפרש רבינו חיים בן עטר בספרו "אור החיים", כי הפסוק בא לשבח את ישראל על שלא רואים עמל בקיום מצוות התורה. אף שהם טרודים ועסוקים משך כל זמנם בלימוד התורה וקיום המצוות אין הם רואים בכך עמל מכביד ועול המוטל על צווארם, אשר יש לעשות הכל כדי לשחרר אותו. אלא מתייחסים הם למצוות "כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה".

 

ההתייחסות למצוות צריכה, אכן, להיות לפחות כאדם המרוויח. כאשר ההתייחסות היא כזאת, גם השמחה לא יודעת גבולות. "הסבא" מקלם זצ"ל האיר פעם עניין זה באור יקרות. נתבונן נא, היה אומר, כמה שמחה יש לאדם בקנייני העולם הזה אשר הוא רוכש. ובכל זאת גם סיפוק זה ושמחה זו נפגמים כאשר מדובר בקניין זמני. בשכירות או בהשאלה אשר סופה לחזור לבעליה. אדם שקיבל דירה בהשאלה לשבוע יזכור כל רגע כי שעותיו ספורות וכי בעוד מספר ימים ימסור את הדירה בחזרה. מובן שאין לו כל תחושת בעלות ומובן ששמחתו למתנה זו מאופקת ביותר.

 

אין לנו כל השגה באיכות השכר שלעתיד לבוא. בבחינת "עין לא ראתה אלוקים זולתך". ברור לנו שמדובר בעונג אין קץ. אך אין לנו כלים להערכתו. די בכך כדי שעובד ה' יידרש לשמחה עצומה ויראה את כל ענייני העולם הזה כחלום יעוף לעומת העונג האמיתי. מי ששמח בתענוגות העולם הזה, צריך למצוא סיפוק פי כמה וכמה בתענוגות העולם הבא שרכש לעצמו.

 

האם יש לנו מושג כלשהוא בשכר המובטח. מבינים אנו כי מדובר במשהו נצחי ואין סופי. אשר אין לו כל יחס לשמונים או תשעים שנות חיי העולם הזה.

 

היחס שבין תענוגות העולם לשכר העולם הבא צריך להיות דומה ליחס השמחה שבקניין בית מידות רחב לצמיתות לקבלת דירה קטנה להשאלה למשך שבוע או שבועיים. האומנם כך אנו נוהגים?

 

נבדוק את עצמינו היכן אנו עומדים והיכן אנו מוצאים מקור לשמחה גדולה יותר.

 

בהפטרתה של פרשת ויקרא אנו קוראים: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיהו מ"ג, כ"ב). להסברתו של פסוק זה נדרש המגיד מדובנא, בספרו שעל ההפטרות, "כוכב מיעקב" כדרכו, הוא פותח במשל נפלא להבנת דבריו.

 

סוחר נכבד חזר לעירו בערב שבת. המסע התנהל לאיטו וכשהגיע לעיר כבר קרבה שעת בין השמשות. אך נכנסה העגלה לרחוב בו הוא גר, קפץ הסוחר מן העגלה כדי להזדרז להכנות המינימליות הנדרשות לשבת. את חפציו השאיר בעגלה. הוא עוד הספיק לפלוט במנוסתו כי עוד מספר רגעים ישלח נער שיכניס את חפציו לביתו.

 

העגלה הייתה מלאה בסחורות שונות. לא רק תיקיו של הסוחר היו שם. היו שם חבילות שונות של אנשים שונים שבקשו להעביר את חבילותיהם מעיר אחת לעיר אחרת. העגלה שימשה מלבד היותה כלי תחבורה גם דואר חבילות. העגלון הכין את חפציו של הסוחר בצידי העגלה והמתין לשליח שיבוא לקחתו. הוא לא ידע כי בטעות החליף את סחורתו של האיש. תיקיו לא הכילו אלא מספר מסמכים ונירות. אך לנער השליח שאומנם הגיע לאחר מספר דקות המתינו כמה כדי שמן כבדים…

 

השליח עשה את שליחותו. הזמן היה קצר ועת הדלקת נרות קרב. מיוזע כולו נכנס הנער אל חדרו של השוכר לבקש את שכרו. "הבאתי את החבילות שלך" הפטיר כמעט ללא נשימה. כשהוא מקנח את זיעתו בכנף שרוול חולצתו שהתלכלכה.

 

"איפה החבילות שלי?" שאל הסוחר מופתע מעט.

 

"הנחתי את הכל ליד דלת הכניסה" השיב הנער.

 

"לא! לא את הסחורה שלי הבאת" הגיב העשיר בפסקנות, ומיד הוסיף בגיחוך: "מי יודע סחורה של מי הבאת"…

 

"אבל תוכל ללכת ולראות".. מחה הנער שלא הבין מנין הביטחון המופרז.

 

"אסביר לך," השיב הסוחר, "אין לי כל צורך ללכת ולראות. די לי לראות את בגדיך המטונפים ואת פניך המיוזעות כדי להבין שלא את חבילותי הבאת הלא התיק שלי קטן וקל לא היתה לך כל סיבה להזיע בנשיאתו…

 

הפסוק שבו פתחנו פונה לאלו המתייגעים בעבודת ה'. ורואים אותה כמשהו מכביד וקשה. ישעיהו הנביא טוען כלפי אלה "ולא אותי קראת יעקב" שהרי, "כי יגעת בי ישראל" והרי בעבודתי אין כל מקום ליגיעה ולטרחה. הלא על עבודתי נאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל', י"ד) ומדוע אפוא, התיגעת כה הרבה?

 

המצוות כבדות למי שאינו חושב על אחריתן. למי שיודע כיצד לעשותן הן קלות ונוחות. קלות וגורמות לשמחה וחדות חיים אמיתית.