עם לבדד ישכון

כל העולם מקבל שהעם היהודי הוא תופעה מיוחדת במינה בהיסטוריה האנושית, שמסלול דרכה באותה ההיסטוריה הינו נבדל ונפרד מכל יתר המהלכים ההיסטוריים, שהוא בבחינת גר ותושב בבת אחת, שייך לתרבות העולם, ובכל זאת נפרד. ככל שהתהלך, אם ביגון, אם בתפילה ואם בתקווה, אם בשואה ואם בבניין, תמיד הלך לפי דרכו וחיכה למלך המשיח. בדרך הילוכו הוא משתלב עם דכי ההיסטוריה, אך לא נבלע בתוכה. כל עוד העולם מקבל שזה אמנם היסוד היהודי, אין הוא מסוגל לדחות את הזכות היהודית מפני הטענה של העם הערבי שכביכול, במאה העשרים, שלדבריו גורש מאדמתו. לכל היותר הוא יכול לטעון שזכות עצמאותו על כברת ארץ זו נחלקה.

כל עוד הייחוד היהודי ממשיך להיות נתפש ומקובל במושגי המאה העשרים, אז המושג השני של המאה העשרים, זכות ההגדרה העצמית כביכול של הערבים, איננו יכול לגבור על התביעה היהודית.

ופה הפאראדוכס העצום. הציונות הקלאסית, בעצם הציונות היסודית הפוליטית, הקימה את מדינת ישראל. אבל היא לא תפשה שתי בעיות-יסוד. היא לא הבינה לא את העם היהודי ולא את העם הערבי. עשרות עמים התחילו אחרי מלחמת העולם הראשונה לקבל עצמאות כלשהי. גם אנו נקבל כאן עצמאות. העולם יכיר בעצמאות זו. אנחנו נהפוך למה שמכונה באנגלית a normal people, ונהיה משוחררים מעומס גלות ומקובלים ברחבי תבל. אנו מושיטים יד לאיזור צחיח ומשווע לפיתוח, ויחד נכונן חברה אנושית יוצרת על פני מרחב המזרח התיכון.

באו העובדות וטפחו על פני התיאוריה הזאת כפי שלא טפחו על שום תיאוריה, מדוע היתה התיאוריה הזאת מוטעית מעיקרה? משום שהציונות הפוליטית גרסה שהמושג של "עם לבדד ישכון" הוא בעצם מושג אנורמלי. ובאמת המושג של עם לבדד ישכון הוא המושג הטבעי של בית ישראל.

אם עיקרה באותו קיבוץ גלויות, כשהגיעו ארצה למעלה ממיליון יהודים מתימן הרחוקה, ממרוקו, מהודו, ממערב אירופה, וכולם יחד הרגישו קודם כל כאילו באו הביתה, או אם תשאלו, כיצד עמדה מדינת ישראל באותם מבחני בטחון יסודיים, כשעמים אחרים גדולים מהם במספרם, כספם ונשקם קמו עליה לכלותה? או אם תשאלו, כיצד פרחה כלכלתה, או כיצד נשמרה האחדות של העם היהודי ברחבי התפוצות? בסופו של דבר אתה צריך לחזור ולומר, שזה "עם לבדד ישכון", לא רק מבחינת הבנת קיומו, אלא לא פחות מבחינת זכותו להתקיים. דווקא הבדידות הזאת, שהיא מעצם טבעו, היא אולי המפתח, תרגום האמונה לשפת המעשה, ובה טמונה יכולת קיומה בעבר, בהווה ולקראת העתיד…

מבחינה כללית התחילו הערבים לתפוש, שאולי לא מדובר בסתם עם פליט ונרדף חסר בית שתקע כאן יתד, הם מתחילים להרהר שאולי בכל זאת זה משהו יותר עמוק. דומני שסיכויי השלום או המלחמה תלויים בהרהור ערבי זה. אבל בסופו של דבר ההרהור שוב נוקב ויורד לבעיית היסוד של הזכות הקיומית שלנו.

אותו רש"י ראשון בחומש שבמשך 900 שנה היהודים לא הבינו אותו, מה ראה רש"י לפתוח פירושו בחומש בראשית במאמר זה: אומות העולם יגידו לישראל: ליסטים אתם, וישראל ישיב: "בראשית ברא אלוקים", כל הארץ של הקב"ה, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. בעצם זו טענה יפה מאד ליהודים, אבל מנין לך שאומות העולם יקבלו אותה? התשובה היא שבאמת הבעיה הזאת קשורה בתפיסה היסטורית. העולם יהיה מוכרח לקבל שמושג ההשגחה ויסוד האדם מבית ישראל באו. ואותו מושג אין לו קיום בלי ארץ ישראל.

כאילו חזה רש"י שלאחר 900 שנה שוב נעמוד בפני אותו ויכוח. זו בעיית היסוד. האם ממשיכים בויכוח: ליסטים אתם, או שתופשים את הייחוד היהודי, את המסלול הנפרד. אם תופשים אותו, הרי יש סיכוי שיקבלו אותנו כחלק מהמזרח התיכון. זה נראה מאד בלתי מדיני ובלתי ראציונלי, אבל זה המפתח…

העם היהודי מחפש את דרכו. אם תשאלו באיזה כיוון, הייתי אומר שהוא תפס תפיסה אחת מהותית. הוא תפס באיזה מקום בלבו, שהוא בכל זאת עם לבדד ישכון…

אנו החברה הארעית ביותר מבחינת הביטחון, ולמעשה אנו החברה הקבועה ביותר. לכאורה אנו חברה שעקרונה הוא, כביכול כוחי ועוצם ידי, ולמעשה אנו מאמינים בניסים. כל מדינת ישראל על כל פלגיה מאמינה בהם, יותר מכל עם אחר. לכאורה אנו צועדים תמיד אל הבלתי נודע, ולמעשה אנו צועדים לעתיד. אנו מלאים פרדוכסים, אבל אנחנו בסופו של דבר עם לבדד לא כפרדוכס, אלא אולי כטבע היחידי האמיתי בהיסטוריה האנושית, שהצליח להתקיים מעבר לזמן, ולכן תפס את מקומו מעבר לכללים המקובלים של ההיסטוריה.

[ערכים]