הקנאה הורסת הכל

 "ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי" (במדבר ט"ז, א')

 

"פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא". במילים אלה, שלא כהרגלו, פותח רש"י את פירושו לפרשתנו. דרשנים היו עושים שימוש רב בדברי רש"י האלו, כאילו בא לומר שפרשה זו, פרשת המחלוקת, נדרשת יפה ע"י עם ישראל לדורותיו… לצערנו הרב לא פסקה מחלוקת מעם ישראל מאז ועד היום. היו שהמליצו על כך את הפסוק מפרשת פנחס: "ובני קורח לא מתו". ללמדך, כי בניו הרוחניים של קורח לא מתו. תלמידיו וממשיכי דרכו עושים נאמנה את מלאכתם עד עצם היום הזה.

 

קורח היה אב טיפוס של מחלוקת. הוא ועדתו משמשים למודל קלאסי של בעלי מחלוקת, אשר אינם נרתעים מהכנסתו של העם למערבולת של שנאה ואיבה, והכל מתוך רצון להגשמת מטרותיהם.

 

לא תמיד קלה מלאכת זיהוים של בעלי המחלוקת. הם מתעטפים באיצטלה חסודה של מי שמאבקו אך לשם שמים ולטובת הכלל, אך שבע תועבות בליבם. הם פועלים מתוך דאגה כנה, כביכול, לטובת העם, למען הפועלים, לקידום פעולות חברתיות ולמען צדק ושיוויון. בעוד שדעתם אינה נתונה אלא לקידום אישי של מעמדם הם.

 

עד היכן כוחה של קנאה ותאוות הכבוד עלינו ללמוד מדרכו של ירבעם בן נבט, מענקי הרוח שעמד בעם ישראל ואשר צעד בדרך שהובילה אותו לאבדון. דמותו השלילית של ירבעם בן נבט נחקקה לדורות כמי שחטא והחטיא את הרבים וכמי שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. מיהו אותו ירבעם?

 

מדהים עד להחריד ללמוד מעט את שרטוט דיוקנו של איש זה. אמנם אין לנו השגה בבואת דמותם של אביי ורבא, ומה עוד בדמותו של ירבעם בן נבט, אך מותר לנו לחזור על מה שנאמר בפירוש בדברי חכמינו. גם אם לא היו חז"ל משאירים בידינו כל רישום על דמותו של ירבעם בן נבט, די לנו בעובדת היותו כמי שנבחר משמים שיירש את כסאו של שלמה במלכות עשרת השבטים. והרי כל גזירת קריעתה של המלכות לשתים אינה אלא בשל חטא. וברור, איפוא, כי מי שנבחר למלכות אמור להיות בעל מימדים הקרובים לאלו של שלמה המלך.

 

ואכן, מתוך המעט שהנחילו לנו חז"ל על דמותו, אנו למדים כי ירבעם היה גדול הדור. בתורתו לא היה כל דופי ומשנתו היתה סדורה על פיו. הוא ואחיה השילוני חידשו דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. עוד מספרת הגמרא, כי כל חכמי אותו דור היו זוטרים ביחס למימדי ענק של אחיה השילוני ושל ירבעם בן נבט. (סנהדרין ק"ב:).

 

ובכל זאת, טינא חלחלה בליבה של דמות הענקים הזאת. הגיעה מועד קיומה של מצוות הקהל, במוצאי שנת השמיטה, והוא ראה את עצמו כנפגע. המוני יהודים יעמדו במעמד זה, בעזרת הנשים של בית המקדש, וכולם יראו את הפער שבינו לבין רחבעם בן שלמה. הוא יאלץ לעמוד, כמו כל העם, שהרי אין ישיבה בעזרה, ואילו רחבעם יוכל לשבת שהרי הישיבה הותרה למלכי בית דוד. נוכחות במעמד כזה היתה למעלה מכוחותיו והוא התדרדר עד להצבת שני עגלי זהב, בבית אל ובדן. (רש"י למלכים א' י"ב, כ"ז – כ"ח).

 

כך נסללה הדרך מכיסאו של גדול הדור ופארו עד לעגלי זהב שהחטיאו את הרבים. והכל בשל קנאה אחת האם ניתן להבין זאת?

 

אך גם למעמקי התהומות רבדים נמוכים יותר ויותר. נראה שזכות ימיו הראשונים של ירבעם עמדה לו. שאם לא כן, לא ניתן להבין את שמספרת הגמרא: "תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן".

 

מאי משמעותו של טיול זה? מבינים אנו שאין הכוונה לטיול במרחבי הנופים עוצרי הנשימה, אלא במשהו שונה לגמרי. בהשגות שמימיות גבוהות. דומות לאלו שזכה להם דוד המלך. באותו עידון שאותו מציין הרמח"ל כגדול מכל העידונים. הצעה זו באה לאחר שחטא. משמע שהיה לו מעמד מיוחד.

 

אך ירבעם אינו ממהר. הוא שומע יפה כיצד מבטיח לו הקב"ה: "אני, אתה ובן ישי נטייל בגן עדן" שמו מוזכר קודם לבן דוד. אך משהו מציק לו. הוא שואל: "מי בראש?"

אנחנו לא מבינים את המשמעות של הטיול הזה אך ירבעם לבטח השיג את אשר אנו לא משיגים. ובכל זאת מטרידה אותו שאלה אחת "מי בראש?"

 

ושוב אנו עומדים ומשתוממים, האם תתכן שאלה כזו?

 

אך הן למדונו חכמים כי תתכן ותתכן.

 

וכאשר שומע ירבעם מפי הקב"ה כי דוד יהיה בראש, הוא משיב: "אם כך, אינני מעוניין". (סנהדרין ק"ב).

 

כי הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. גם מן העולם הנאצל ביותר.

 

ואם ירבעם בן נבט מוותר על הטיול בגן עדן רק מפני שבן ישי יהיה בראש, הרי אפשר לנו להבין את קורח בן יצהר, המוותר על נשיאת ארון הברית אך מפני שאליצפן בן עוזיאל בראש.