בסבך המחלוקת

קורח הוא האיש שיצר את המחלוקת, שהמציא את הפלגנות, שעורר מדנים בשם אידיאולוגיית השוויון, שקרא תיגר על מנהיגות משה ועל כהונת אהרן, עד כי פצתה אדמת המריבה את פיה ובלעה אותו חי.

התמונה הבאה מתארת מצב של "רגע לפני הסוף". את הדקות האחרונות בטרם בלעה האדמה את מעוררי המדנים: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (במדבר ט"ז, כ"ה).

ובכל זאת, ממש לפני שעת השי"ן של העונש האלוקי הכבד, מחל משה על כבודו הרמוס, לא התחשב במנהיגותו שקמו עליה עוררין, והוא פנה עוד פעם אל החולקים עליו. הוא צעד, אישית, אל אוהלי דתן ואבירם בניסיון הידברות אחרון.

כשקרא להם משה, כשניסה לפתוח עמם בשיחה שתוביל, אולי, להסבר ולפיוס, השיבו הללו במילים הבאות: "לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (שם ט"ז, י"ג).

אדם המתכוון לפגוע בזולת, מחקה את קולו, מטעים מילים שהשמיע הלה באותה הטעמה, אף משתמש באותן מילים כדי להביע כוונה הפוכה. הוא מעלה את הזלזול ביריבו לדרגת "אמנות" ומפגין את שאט נפשו מעצם נוכחותו של המתווכח עמו.

דתן ואבירם עברו את גבול הוויכוח הענייני והנחוץ כדי להבהיר מושגים, לקבוע עמדות ולהגיע להחלטות נכונות, הם מנעו את אפשרות השיחה. במקום זה הם ירו פגזי מילים בסגנון מעליב ופוגע. הם הוסיפו קו נאלח למושג המחלוקת.

אך במיוחד הרגיזו שני אלו בשימוש מרושע במילים שהתקדשו בתודעת העם. הם תיארו, במודע, את מצרים "כארץ זבת חלב ודבש".

יש להניח שידעו היטב שתואר כבוד זה הוענק על ידי האלוקים עצמו לארץ החלום והייעוד – ארץ ישראל. הם עקבו, בוודאי, אחרי ההודעות החוזרות ונשנות במדבר, שבישרו כי עתידים הם להגיע ביום מן הימים לארץ ה"זבת חלב ודבש". המושג קנה שביתה בלב העם, וכך הצטיירה הארץ בתודעתם. אף המרגלים, שהסתייגו מן העליה לארץ, תיארוה כארץ זבת חלב ודבש.

ועתה הם שיבשו במודע את הכול. הפכו את קערת המושגים על פיה. ארץ השעבוד, מצרים, זכתה בפיהם לתואר שהעניק האלוקים לארץ הגאולה. זהו טשטוש מושגים הזורע מבוכה. הוא טורף את מערכות המחשבה ונוטע בהן בלבול. אכן, זו היתה כוונתם: להרגיז, לקומם, לזעזע, לשנות מן היסוד את סולם הערכים הקיים בלב העם. בכך הפכו את הוויכוח לבלתי אפשרי, למיותר.

אין פלא, איפוא, שתגובת משה למילים אלו היתה קשה, קשה מאד: "ויחר למשה מאד" (שם ט"ז, ט"ו).

מול סלע אטימות זה של דתן ואבירם מתנפצת תקוות הדיאלוג של משה. אבד הסיכוי לשיחה עניינית, מבהירה, העשויה לגשר על פני פערים, לגלות את המאחד הקיים מאחורי המפריד. ועל כן היה לבו מלא צער.

ובכל זאת, כאמור, כשהגיעה לבסוף שעת ההכרעה, קם משה וצעד לעבר אוהלי דתן ואבירם, כי הוא המנהיג. הוא חייב לתור בכל מקרה ומצב אחר אפשרות הפשרה והפיוס. גם כאשר הצדק המוחלט עומד לצידו. גם כאשר הושפל על ידי החולקים עליו.

[ערכים]