מנוחת הצדיקים טרדת רשעים

התמימות ואי ההרהור אחר מידותיו של הקב"ה באו לידי ביטוי, יותר משנראו במקומות ובזמנים אחרים, בעת מסעם של בני ישראל במדבר. פרשה מיוחדת נקבעה בתורה לתיאור סדר מסעותיהם של בני ישראל. וכך מספרת התורה:

 

"וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאוהל העדות ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בוקר. כן יהיה תמיד, הענן יכסנו ומראה אש לילה. ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל. על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו, כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו. ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו".

 

"ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר ונעלה הענן בבוקר ונסעו, או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו".

 

"או יומים או חודש ימים, בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו, ובהעלותו יסעו".

 

"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו, על פי ה' ביד משה" (במדבר ט', ט"ו- כ"ג).

 

יש כאן תיאור ארוך ופרטני, אשר אינו מצוי כל כך בסגנונה של התורה. והרי אפשר היה לציין במילים ספורות כי בכל חניה היה הענן שורה על המשכן מספר ימים אחר ולא קבוע. לשם מה איפוא, חוזרת התורה ומפרטת שוב ושוב, כי לפעמים יהיה הענן ימים, לפעמים מערב עד בוקר, לפעמים יומם ולילה ולעיתים יומיים או חודש או שנה האין כאן אריכות מיותרת מעט?

 

קשה לאדם לחיות ללא תכנית מסודרת. הוא לא יכול לצאת לדרכו כשאינו יודע היכן יתאכסן מחר והיכן יאכל את ארוחתו מחרתיים. שבעתיים קשה לו הדבר אם בעקבותיו נגררים כמה זאטוטים שהוא אחראי לבריאותם ולכלכלתם. הוא מגיע לאכסניה ועליו לדעת אם ישאר כאן מחר, אם לאו. שכן, אם ישאר כאן מחר, הרי אפשר שכדאי לפתוח את המזוודה ולסדר מעט. ואם ימשיך מיד, הרי חבל לפרק את החבילות. ובמדבר לא ידעו לתת לעצמם תשובה על שאלות אלו.

 

הבה ננסה לתאר לעצמנו כיצד היה עשוי להשפיע אי הסדר הקבוע של העלות הענן. בני ישראל מגיעים למקום שבו נפרש הענן. המקום נראה להם כראוי והם מרוצים. הכל פורקים את המשאות שעל גבי החמורים. התיקים נפתחים ומתחילים לעשות סדר בתכולה. זכות ראשונים שמורה לאוהל, אותו מקימים לפני שאר הסידורים הדחופים. שעות חלפו עד שהחפצים, הכלים והשמיכות כבר מסודרים באוהל. הילדים שכבר יוצאים לסקור את השטח שמסביב. ההורים נחים מעט מעמל הדרך ומבנית האוהל במקומו החדש. כמה זמן יצטרכו לשהות כאן שנה או שנתיים אף אחד לא יודע. אך בינתיים הם ממשיכים בסידור המטלטלין השונים במקומם.

 

והנה עלה השחר ויחד עמו נעלה גם הענן. הילדים שראו זאת בחוץ באו לספר להוריהם. להורים היתה זו הפתעה. הרי רק עכשיו גמרו לסדר את האוהל החדש. ועתה לאחר שהתיק האחרון נפתח, הם נקראים לשוב ולארוז את הכל. לנסוע שוב…

 

כמה ימים חלפו עד שהגיעו למקום חנייתם החדש. הענן נקשר מעל המשכן והחרוצים כבר עוסקים במרץ בבניתו המחודשת של האוהל. אך לא הכל ממהרים לפתוח ולסדר. כמה מהם מפקפקים אם לא כדאי לחיות על מזוודות סגורות. הרי חבל על העמל שכרוך בפריקת המטען כאשר הכל אך ליום אחד. הנה חולף עוד יום והענן לא נעלה. אלו שבקשו לפטור עצמם מקשיי ההסתגלות למקום החדש מגלים לפתע כי קשה להם להסתדר. הם חשבו שיחכו יום או יומיים, אך הזמן חולף ורצון ה' אינו מזיז אותם ממקומם. הם מנסים לשאול חפצים מכאן ומשם. השכנים מחייכים. אט אט הגיע הזמן שגם הם יפרקו את מטענם. כנראה שהפעם רצתה ההשגחה כי ישהו כאן למשך תקופה ארוכה. והם אכן נגשים לסדר את האוהל החדש.

 

ואז, מבעד ליריעות האוהל נשמעת תכונה. הענן נעלה מעל האוהל…

 

מערך המסעות והמחנות שבמדבר היה "בית ספר" ללימודי אמונה. לא לחינם אומר הנביא ירמיהו: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב' ב'). ההליכה, המסעות והמחנות היו מסכת אחת של אמונה צרופה ובלתי פוסקת. הרב דסלר זצ"ל מסביר באחד ממאמריו, כי הנהגה זו, שבטיבה מאריך הרמב"ן, אינה התעללות, חס ושלום, כי אם דרך שבה למדו בני ישראל מהותה וטבעה של עבודת הקב"ה. עבודת ה' אינה מנוחה על זרי דפנה, אלא עמל בלתי פוסק בדרך העולה בית ה'. קיומן של המצוות כרוך בעמל ובמאמצים וגם לימוד תורה כרוך בעמל וביגיעה מרובה. אי אפשר לו לאדם לחשוב כי ילמד דווקא מתוך סדר ושלוה. אל לו לחשוב כי יסדר את כל עניניו ורק אחר כך יתפנה לעבודת הקב"ה. כמו בני ישראל אשר נקראו למסע ולחניה לפי רצון ה', והדבר גרם להם לאי סדר ובלבול בחייהם האישיים, גם עמלי התורה שבכל דור נקראים להתייצב בכל שעה לקיום רצון הקב"ה, גם כאשר נגרם "בלגן" והשלוה מתערערת מעט.

 

באחת משיחותיו עמד מרן רבי חיים שמואלביץ זצ"ל על טיב חסד הנעורים אשר, כביכול, עשתה כנסת ישראל עם הקב"ה כאשר הלכה אחריו במדבר בארץ לא זרועה. בני ישראל, הסביר, הסכימו ללכת בכל מקום שנדרש מהם, ללא כל שימת לב למצבו הטבעי של אותו מקום. אם באים אנו לקבוע מימדים למידת השלכת יהבם על ה', אפשר לדמות זאת לתינוק הנישא בזרועות אמו. האם סובבת מכאן ולשם, אך מבחינת התינוק הרי הוא כל הזמן בזרועות אמו. היא הולכת שעה במקום ישוב ושעה במקום לסטים וחיות, אך מבחינת התינוק דבר לא השתנה הוא חבוק בזרועות אמו וכל יהבו עליה.

 

בהסבר זה הטעים הגר"ח שמואלביץ את הנאמר בגמרא בסוגיית סותר ובונה. הגמ' אומרת, כי אין סותר חייב אלא כאשר דעתו לבנותו במקומו. על הנחה זו מקשה רבה: והרי כל המלאכות נלמדו מהמשכן, אשר נסתר שלא על מנת לבנותו במקומו עולא השיב לו, כי כיון שהיה הכל על פי ה', וכנאמר "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט', כ"ג), הרי יש לראות את סתירה זו כסתירה על מנת לבנות במקומו. (שבת ל"א).

 

וכי מדוע תחשב סתירה כזו כסתירה על מנת לבנות במקום, אך משום שהיה זה לפי ציווי ה'?

 

הסביר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל:

 

יש לפרש הכוונה, כי מקומם של ישראל במדבר היה ע"פ ה' ולא נשתנה מקומם ע"י שעברו ממקום למקום. שלעולם הם אצל הקב"ה, כביכול, כתינוק הנישא בזרועות אמו, שגם שהיא מהלכת ממקום למקום, מקומו של התינוק אחד הוא בזרועות אמו.