תרגיל באהבה

כל בוקר, בטרם לכתו לעבודה, עורך היהודי אימון קצר… באהבה.

מדובר באימון, הבא לחזק בלבו את האהבה לזולת. ארכו של התרגיל הוא בערך חמש דקות. הוא משולב בתפילת שחרית בבית הכנסת, אותה מתפלל היהודי מדי יום ביומו. ואם מבצעים תרגיל זה בתמידות, כראוי וכיאות, בדיוק ובהתאם להוראות, אזי זוכים שרירי הלב האנושי לעיסוי, המסייע להם לשמור על גמישותם ורכותם, גם כאשר יוצאים לשוק החיים עצמם. שוק זה מוכר לנו. הוא שוק פרוע. משתוללים בו יצרי אנוש קטנוניים, ואינטרסים אישיים הנותנים בו את הטון. ואלו הורסים כידוע כל חלקה אנושית טובה. מי מאיתנו אינו מרגיש בהתנפחות ה"אגו" הזה, המחפש רק את טובת עצמו גם במחיר דריכה על הזולת והשפלתו. דריכה עליו, בכל אשר נפנה. בחרושת, במסחר, במשרד ובכל מקום בו נפגשים יחידים וקבוצות למאבק על הפרנסה, המעמד, הקריירה וכדומה. אכן, זוכים מבצעי התרגיל היום יומי הזה למקדם בטחון מופלא, המעניק להם סיכוי סביר ששום עורק אנושי לא ייסתם על ידי טרשת האנוכיות, האכזריות והאטימות המטמטמת.

לתרגיל זה קוראים: ברכת כהנים!

למעשה, הוא צוו מפורש בתורה. צוו, המופיע בפרשתנו. ואם נתבונן בו לאט ונקרא כל מילה הכתובה בו, במקצב הראוי ובשימת הלב הנכונה – נבין מדוע אדירה כל כך האנרגיה האצורה בו, ולמה בכוחו לשמר את רעננות לבו של היהודי ואת טריותו המלבבת.

אלו הן מלוות הפסוק:

"וידבר ה' אל משה לאמר. כה תברכו את בני ישראל… יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו, כב-כז).

אלו הן המילים אותן חייבים הכהנים להשמיע באזני עם ישראל. התרגיל מתבצע בצורה הבאה. הכהנים שבין המתפללים יוצאים מבית הכנסת בשעה שהחזן חוזר על תפילת ה"שמונה עשרה", נוטלים את ידיהם ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את קהל הנאספים – במילים שצוטטו לעיל. שם, על הדוכן הם מחכים עד שיוזמנו על ידי הקהל, ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן הקהל קורא: "כהנים!" ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. זו נקודת ציון ראשונה שתסייע לנו להבין את מהות התרגיל כולו.

כנהוג לפני כל מצווה, גם במצוות ברכת הכהנים פותחים הכהנים בברכה. ברכה, לפני שיאצילו על העם את ברכתם. ברכה זו, עד לגבול מסוים, דומה לשאר הברכות שקבעו חז"ל לומר לפני עשיית מצווה. גם במקרה שלפנינו אומרים הכהנים את המילים המוכרות לנו, הפותחות כל ברכה וברכה:

"ברוך את ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל…"

וכאן, בנקודה זו באה התוספת, אותה לא נמצא בשום ברכה אחרת מברכת המצוות. זו המילה: "באהבה". הנוסח המושלם של הברכה הוא, אפוא, כך: "וציוונו לברך את עמו ישראל ב א ה ב ה.

זהו חידוש, אותו לא מצאנו בשום מצווה אחרת. לא מצאנוהו במצוות נטילת לולב, כאשר אנו מברכים, "… וציוונו על נטילת לולב". שם, לא נאמר שעלינו להוסיף את המילה "באהבה". גם לא כאשר אנו מברכים על הישיבה בסוכה, או על אכילת מצה בחג הפסח, או בכל שאר הברכות הידועות והמוכרות לכל היהודי.

וזו השאלה: וכי בשאר המצוות, אין חובה לעשותן באהבה?! ואם כן, מדוע רק כאן, בברכת הכהנים, נוספה המלה הזאת? ועוד שאלה הזקוקה להבהרה: היכן בכלל ציוותה התורה את הכהנים לברך את עם ישראל "באהבה"?" בפסוקים שצוטטו לעיל – אין רמז לכך! ואם כן, היכן "ציוונו" על דבר זה?

אולם, דווקא תוספת מילה זו פותחת לפנינו את השער להבנת נפשו של האדם, ולאמצעי כיצד היא מסוגלת להתקשר לזולתה. חכמינו זכרונם לברכה, אשר טבעו מטבע ברכה זו במסכת סוטה (דף לט), הבינו כי האהבה היא היא המפתח לאפשרות שהברכה בכלל תחול.

את המקור לקביעה זו אנו מוצאים בדברים הבאים (שם בגמרא דף לח):

"אמר רבי יהושע בן לוי: אין נותנים כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר: 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל'. אל תקרי יבורך, אלא יברך".

ביאור הדברים: לאחר הסעודה היה נהוג להעניק את הזכות לברך לאחד המסובים. נהוג היה שברכה זו נאמרה כשהמברך מחזיק בידו כוס יין, ממנו הוא שותה לאחר ברכת המזון. ועל כך אומר רבי יהושע בן לוי שאת תפקיד המברך מטילים רק על מי שהוא טוב עין. כי "על כרכך לא תינתן הברכה אלא לטוב עין. כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך. והוא כוונת ברכת הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה. דהיינו בכוונה, בעין טובה וברצון הלב" (המהרש"א, אחד ממפרשי התלמוד).

כלומר, ברכת המברך לא יכולה לחול, אלא במידה שהמברך אכן מעוניין שתחול. זהו תהליך רוחני דינאמי, סמוי מן העין, הקובע את איכות הברכה. הוא מתחולל בלב פנימה. אנו בהחלט מכירים תהליך זה. בוודאי כבר נפגשנו בו. שמענו בימינו נואמים שהרגשנו כיצד דבריהם הרעידו נימים נסתרים בלבנו. הם גרמו לנו הזדהות, זעזוע, התרגשות, התלהבות, נכונות לפעול ועוד. בדרך מסתורית כלשהי חשנו באותו רגע שהדברים יצאו מעומק נשמתו, שהוא היה אמיתי, כאשר השמיע אותן באזנינו, והוא מאמין בהן בכל לבו, ללא שום סדק או ערעור. ועל כן, הדביקו המילים שיצאו מפיו את לבנו באותן תחושות, אמונות ומסרים. זאת, בניגוד למי שפונה אלינו רק בשפתיו. אותן מילים בפי נואם אחר עלולות היו להשאיר אותנו אדישים לחלוטין. חוק מסתורי הוא מחוקי הנשמה, בו טמון סוד התקשרותה אל הזולת.

על כן, בבוא התורה לצוות את הכהנים לברך את העם. אין היא רוצה מהם את ברכת השפתיים בלבד, כי את ברכת הלב. אם הלבבות לא יתעוררו ולא ינועו האחד כלפי רעהו בשעת הברכה, לא יכול לחול על עם ישראל השפע האלוקי המופיע בסוף ברכת כהנים זו ("ואני אברכם"). הכהנים חייבים, אפוא, לפתח בלבם רצון ושאיפה שהמבורכים על ידיהם אכן יזכו לברכה הראויה. כלומר, הם חייבים לאהוב אותם. לתרגל בלבם תכונה זו של אהבת ישראל. שכן, כאמור, רק אם מדה זו כובשת את לבם יש ערך וכוח והשפעה לברכתם. מדה זו, כדברי המהרש"א שצוטט לעיל, יכולה להתעורר רק בלבו של האדם אשר הוא טוב עין. רק אם קיימת בלבו זרימה בסיסית של רגשות חיוביים כלפי הזולת, כיחיד וכחברה.

כל בוקר, בימי חול, שבת ומועד, פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם שיברכוֹ. ואז, מרכינים המתפללים את ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים "אמן", כנגד הכהנים הנושאים בפיהם ומברכים את העם. הלבבות של המברכים והמבורכים כאחד, נפתחים, באותה שעה, איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה, גורם לברכתו של האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מן הקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בלבו, לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ועין טובה.

לו היינו נוטלים אל תוך חיי המעשה שלנו מעט ממה שאנו חייבים לחוות בשעת ברכת כהנים, היו חיינו משתנים עד לבלי הכר. כולנו יודעים ומכירים את מצוקת נפשנו הגדולה. את אי היכולת שלנו להשלים עם טובת הזולת – בכל מישורי החיים. כולנו חשים שבכך אנו, למעשה, מונעים טובה רבה מעצמנו. כפי שאמר אחד מגדולי המוסר בדורנו:

"מי שחינך את עצמו לשמוח בהצלחת חברו ומחק את הקנאה מלבו, חי חיי שמחה ללא הרף. הרי הצלחות האדם, המשמחות את לבו – מעטות הן. ואם הוא מוסיף עליהן גם את השמחה על הצלחות חבריו וידידיו, מוסיף הוא לעצמו אין סוף שעות אושר. לצערנו, גורמת הקנאה בלבנו לעצבות למראה הצלחתו של הזולת. מי מפסיד? האדם עצמו!"

אילו מלים חכמות!

ברכת כהנים, כל בוקר, היא התרגיל. בה טמון המנוף האדיר שבכוחו לשנות מצב זה. אם, כמובן, ישכיל האדם היהודי להיות מודע למרב התועלת שהוא עשוי להפיק ממנה. אם יחושו בעליל – הכהן המברך והציבור המתברך – כיצד נפתחים באותה שעה מעיינות האהבה בלב. או אז, אם ייקחו פירורים מרגשות אלו שהתעוררו בלבם באותה שעה, אל שוק החיים. אל חיי המאבק בחוץ, במשרד, בסדנה, על הכביש ובכל מישורי החיים – תשתנה דמות החברה ואיכות חייה.

תשתנה – עד לבלי הכר.

[אש התורה]