השבטיות המאחדת

בפרשה זו הונח, לכאורה, היסוד למשטר המפלגות בישראל. הוענק בה המעמד החוקי לפירוד העם, לשבטים. או, אם תרצו, נוצקה כאן התשתית לכל פילוג, כיתתיות ומחלוקת, המלוות אותנו מאז ועד היום.

אכן, במבט ראשון פלא הדבר. עם יוצא מצרים. עם, שקושי השעבוד מחק את ההבדלים השבטיים בקרבו. עם, אשר השעבוד לימדו שבאחדותו כוחו, והייסורים שהיו מנת חלקו גימדו בעיניו כל שוני בין עדה לעדה. גם בעיני הנוגש עצמו לא היה כל הבדל בין יהודי ליהודי. הוא עינה את כולם בשווה. כולם היו בעיניו אותם עבדים החסרים פרצוף לאומי, הראויים לכל השפלה. והנה, ברגע השחרור, במקום לנצל את תחושת ה"יחד" הגדולה, שנבעה משותפות הגורל, כדי ללכד את השורות. במקום לגבש המון זה לכלל עם אחד, מלוכד תחת שלטון מרכזי חזק – מחזירה אותו התורה אל השבטיות הקדומה. מזכירה היא לכל עדה מאין היא באה, תוחמת לכל שבט את תחומו, תוך טיפוח גאוות השבט בצורות שונות.

כמעט כל הפרשה מוקדשת לנושא זה. שבטי ישראל נמנים בה אחד לאחד. והפרשה מגישה לנו דו"ח מספרי מפורט של מספר הגברים הנמנים על כל שבט ושבט, מבן עשרים שנה ומעלה.

לדוגמא:

"...ויפקדם במדבר סיני. ויהיו בני ראובן בכור ישראל תולדותם למשפחותם לבית אבותם במספר שמות לגלגולתם כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא. פקודיהם למטה ראובן ששה וארבעים אלף וחמש מאות" (במדבר א, יט-כא).

 

כך, בסגנון זה, נמנו כל השבטים.

בנוסף, מחדדת הפרשה את הקווים המפרידים בין שבט לשבט, ומציבה ביניהם גבולות פיזיים של ממש. לכל שבט נקבע מקום החנייה המדויק שלו – מסביב למשכן. שם ביתו ושם עליו לשכון. עליו לדעת את מקומו, ואל לו להתערב בשבטים האחרים. המילים "אינטגרציה" ו"כור היתוך לאומי", ככל הנראה, לא היו מקובלות על התורה.

ושוב, נצטט מספר פסוקים לדוגמא:

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו. והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם... והחונים עליו מטה יששכר... מטה זבולון... ראשונה יסעו" (שם ב', ב-ט).

ובכן, ממזרח למשכן חנה מחנה מוגדר היטב שהורכב משלושת השבטים הבאים: יהודה המוביל, שבט יששכר ושבט זבולון. בדרום המשכן אנו מוצאים את שבט ראובן, שמעון ושבט גד. במערב חנו השבטים הבאים: אפרים, מנשה ובנימין ואילו בצד צפון אנו פוגשים את דן, אשר ונפתלי.

יושם לב, שהפרשה מטפחת כראוי את "גאוות היחידה" של כל שבט. הפסוק מדבר מפורשות על דגלים, על דגל מיוחד שהיה לכל אחד משבטי ישראל. אין כמו דגל, כדי לעורר הזדהות ותחושת ייחוד. הפרשנות מתארת דגלים אלו בפרוטרוט. לשם השכלת הקורא, נביא כאן את תיאורי הדגלים שהתנופפו מעל ראשי המחנות המוגדרים שנוצרו במדבר, מיד עם תחילת גיבושו של עם ישראל:

"והיה להם י"ב מפות. מפה לכל שבט ושבט. והיו המפות משתנות בגווניהן וצבעוניהן חלוקים זה מזה... יהודה צבע מפתו כעין השמים מצוייר בה אריה. יששכר צבע מפה שלו דומה לכחול מצוייר בה שמש וירח על שם שהיו בקיאים בתקופות ומזלות. בזבולון, צבע מפה שלו לבנה, סימן לעשרו שהכסף לבן, ומצוייר בה ספינה. ראובן, מפה שלו אדומה, מצוייר בה דודאים. שמעון מפתו ירוקה, מצוייר בה שכם. גד מפה שלו מעורב לבן ושחור, מצוייר בה גדוד. אפרים ומנשה מפות שלהם כמראה השוהם, בשל אפרים מצוייר בה שור. ובשל מנשה – ראם. בנימין מפתו כלולה מכל הצבעים, מצוייר בה זאב. דן מפתו דומה לספיר, ומצוייר בה נחש. אשר, צבע מפתו דומה לאור השמן, מצוייר בה אילן זית. נפתלי, צבע מפתו דומה ליין צלול, מצוייר בה איילה..." (רבנו בחיי על הפרשה).

ואילו, על דגל לאומי, מסביבו יתאחד העם כולו, שאליו ישא את עיניו – אין לנו כל ידיעות.

ואתה עומד תמה מול תמונה ססגונית זו:

מדוע לא ניצלה התורה את הלם השחרור, כדי להביא לאחדות בקרב בעם? מדוע לא ביטלה את הבדלי השבטים והעדות השונות? למה ראתה צורך להנציח חלוקה שבטית זו לעד? הלא היא מסתכנת באפשרות של פילוגים בעתיד, העלולים להבא להתנתקות, כפי שאכן קרה אחר מות המלך שלמה? מדוע צועדת התורה בדרך הפוכה מזו שצעדו בה כל העמים במהלך ההיסטוריה? הלא הניסיון ההיסטורי מוכיח שעם זכה לגדולה ולשם עולם ביום בו הצליח להתגבר על הקיום השבטי הנפרד? מלבד זאת, האם לא מוליד המבנה השבטי בהכרח קיטוב תמידי ומתמשך בעם? קיטוב, היוצר מתח מיותר? מה טוב כל כך במבנה פדראלי מכוון זה, המבצבץ מבין בתרי הפרשה?

לשם השלמת התמונה ולחידודה, נוסיף מספר פרטים. בשעה זו, במדבר, נקבעו גם הליכות החיים בארץ, לאחר שתחולק לשבטיה. ואלו קובעים מפורשות, שאל לו לשבט אחד להתערב בחייו של השבט האחר. במסגרת כל שבט יוקמו מערכות משפט נפרדות. אלו ישפטו את בני שבטם בהתאם לאופיים המיוחד. תשתית החוק, המשפט ואורחות החיים היא כמובן התורה. אבל כל שבט יוצק ומערה בה את תכניו שלו. ואם כי עליו לפנות אל המרכז, אל הסנהדרין היושב בירושלים, בכל ספק שיתעורר בהלכה, אל ירושלים – שם מקום המקדש – העיר המשותפת לכל השבטים (ובכל זאת היו קבועים בחומותיה שנים עשר שערים, שער נפרד לכל שבט) – הרי ייעשה הבירור ההלכתי תוך שמירת הזהות והאופי השבטי. כי "מצווה לשבט לדון את שבטו" (מסכת סנהדרין דף טז, ב). הפרדה זו היא מהותית ועמוקה כל כך, עד כי אם תוקם אי פעם עיר שבה תהיה אוכלוסיה מעורבת, לדוגמא, בני השבטים יששכר ואשר – החובה היא להקים שתי מערכות משפטיות, מערכת לכל שבט בנפרד. זאת, למרות ששתיהן מבוססות באורח מוחלט על אותה תורה ללא הטלת הספק, ולו הקטן ביותר, באמיתותה ואמיתות פירושיה על פי התורה שבע"פ. ובכל זאת... (שם במסכת סנהדרין).

החובה לשמור על הפרדה שבטית זו היא קיצונית ביותר. למשל, אם הגדול בתורה בדור מסוים הוא בן לשבט אשר, אך הוא מתגורר, לדוגמא, בתחומי שבט מנשה – אין הוא יכול לכוף את דעתו, ואת פסקי ההלכה שלו על בני השבט המארח אותו. גם הם אינם יכולים לבחור בו כמנהיגם.

ואם לא די בכל אלה, הרי קובע הרמב"ם, שלעתיד לבוא, בעת הגאולה השלימה, כאשר יתקבצו כל פזורי עם ישראל מחדש בארץ ישראל – תוחזר תפארת השבטיות למקומה (רמב"ם הלכות מלכים, פי"ב הלכה ג').

ושוב, האם אין תמונת עולם זו הבסיס לקיטוב, לכיתתיות, לסגירות ומוקד למחלוקת ולריב אחים פוטנציאלי?

בדיוק ההיפך.

למרות הניסיון להתעלם מן המציאות – שונים בני האדם זה מזה, נבדלת קבוצה אנושית אחת מרעותה. הטוען: "אני אזרח העולם", תוך דחיקת הייחוד הלאומי הצידה, משמיע אמנם משפט יפה, אך ריק מכל תוכן וגם מסוכן ביותר. אנו, למודי ההיסטוריה האנושית ושיפוטיה, יודעים היום היטב שכל ניסיון לערבל קבוצות אתניות שונות ב"בלנדר" לאומי משותף – נידון לכישלון. התעוררות הלאומים השונים בברית המועצות, בסוף שנות השמונים, התפרקותה של יוגוסלביה ועוד, הן הדוגמאות האחרונות לאמת זו. וכלום לא נכשלה מדינת ישראל כאשר רצתה, עם תקומתה, ל"אשכנז" את עדות המזרח, ולכפות עליהם את אורח החיים ואורח החשיבה של חניכי התנועות הסוציאליסטיות במזרח אירופה? בנקודה זו אין צורך להכביר במילים.

אכן, בני אדם שונים הם זה מזה. כך, גם צרכיהם הגשמיים והרוחניים. כך גם גישתם לחיים ולעצמם. ועל כן, צריכה התפתחותם האישית והלאומית להתאים למבנה האופי המיוחד, לתוכו נבראו. אחרת, יהיה גורלם כגורל הברווזון המכוער שבסיפורו המפורסם של הנס כריסטיאן אנדרסן.

על כן, בבוא האלוקים להעניק לעמו תורה, למען יפתח את הפוטנציאל הרוחני – האישי והקיבוצי שלו – הותאמה תורה זו לכל סוגי האופי של העם. אופי, המוצא את ביטויו הרב גוני בשנים עשר השבטים. דווקא בחלוקה הזאת, דווקא בידיעת ההבדלים במדויק, כשכל קבוצה וכל יחיד מוצאים את עצמם וטוב להם עם עצמם – תכונה הקרויה בחסידות "שורש נשמתו" של כל אחד – בה טמונה הרגיעה החברתית. כאשר כל שבט יודע ששבטיותו, על תכונותיה הספציפיות, לגיטימית, מכוח הלגיטימיות האלוקית המעניקה אותה בשווה גם לשאר השבטים – מכיר הוא בזכותו של הזולת לצעוד בדרכו המיוחדת לו בשדה התורה. הוא יודע שהוא, שבטו ודרכם הייחודית הינם רק חלק מן השלם, אבן פסיפס אחת מלוח המוזאיקה המושלם. עובדה זו מפחיתה עד למינימום כל אפשרות של ריב אחים ומחלוקת על רקע של גישות חיים שונות, הרי לא הוא העניק לעצמו את ההכשר להשקפת עולמו. לא הוא קבע שהיא האמת עבורו – כי אם התורה! וזו, הלא העניקה את אותו הכשר גם לקבוצות האחרות בעם. כך, הוא חש היטב בחוסר זכותו לכפות את דעתו ודעותיו על בני השבטים והעדות האחרות. ואילו לשם בירור נקודות החיכוך הבין השבטיות, קיים הסנהדרין – בירושלים.

החינוך לשבטיות הוא החינוך ל"מציאת עצמו" בתוך הכלל הלאומי. היא היא השיטה החינוכית היחידה המסוגלת לחנך לאחדות אמת של העם.

[אש התורה]

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד