איש על דגלו

בתחילת תיאור החיים במדבר, מספרת לנו התורה על הצו האלוקי: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגולגולתם" (במדבר א', ב').

ספירה זו לא היתה מפקד אוכלוסין למען פרסום בשנתון ממשלתי. לדעת רש"י, ספירה זו מצביעה על חיבתם של בני ישראל. כל יחיד נמנה עם שבטו. איש לא נשכח. העבד הפך לאישיות מכוח עצמו, וכל יחיד בישראל זוכה להערכה ולמקומו בעם.

מכאן עוברת הפרשה לתיאור "טקס הענקת דגלים" לשבטים: "איש על דגלו באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" ( שם ב', ב').

כל שבט זכה לדגלו שלו. דגלו של ראובן היה: אדום ומצויר עליו דודאים. צבע דגלו של שמעון היה: ירוק ומצויר עליו שכם, ועל דגל לוי היו מצוירים ה"אורים ותומים" על רקע הצבעים אדום, לבן ושחור.

פעולה זו העניקה את ההכרה ואת הזהות העצמית לשבט, לקבוצה ולעדה. העם הוא אחד, אולם בלא טשטוש הקבוצות השונות המרכיבות אותו. כולן בעלות ערך עצמי, לכולן הזכות להניף ברמה את דגליהן על צבעיהן המיוחדים. אינטגרציה אין פירושה התמסמסות בתוך הרוב וויתור על הייחודיות.

אומות העולם התבוננו בדגלים וקנאתן התעוררה.

מה המיוחד בסידור המחנות במדבר ובהענקת הדגלים לשבטים? לכל יחידה בכל צבא בעולם יש דגל – נס היחידה. מה מקום כאן לקנאה?

אולם העמים הבינו. הם שמו לב לאיזון שנוצר בעם. היחיד זכה למלוא ערכו, אם כי ידע היטב את מקומו בתוך הכלל. הם הבחינו באיזון בין השבטים, שתפסו כל אחד את מקומו הראוי והייחודי בפסיפס הלאומי, למרות שלטונה המוחלט של התורה ושל הנבואה ממרכז המחנה, הוא אוהל מועד, שבו שרתה השכינה.

זהו האיזון החברתי שאחריו תרה האנושות כבר אלפי שנים. האנושות המטלטלת בין משטרים טוטליטריים, הרומסים את היחיד עד עפר ואינם מייחסים לו ערך מלבד תועלתו ל"מדינה" ול"עם", לבין הדמוקרטיות הרופסות, שבהן אין כל מרכז, איש הישר בעיניו יעשה, שהכל מותר בהן עד להרס עצמי.

זו הקנאה: "שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל".

 

[ערכים]