חגיגת ההכנה

"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם" (ויקרא כ"ג, כ"א). "עצם היום הזה" הוא חג השבועות, יום מתן תורה. למעשה, אין אנו חוגגים בחג השבועות את יום מתן תורה עצמו. החשבון הוא פשוט: בהתאם למסורת שבידינו התרחש מעמד הר סיני ביום השבת. אנו מוצאים בתלמוד (מסכת שבת דף פ"ז) שבני ישראל יצאו ממצרים ביום החמישי בשבוע.

 

אם כך, הם החלו בספירת העומר למחרת היום, הוא יום השישי בשבוע. מכאן תוביל אותנו ספירה עקבית של חמישים יום בלוח השנה אל יום השישי בשבוע, ואילו התורה ניתנה בשבת שלאחריו, ביום החמישים ואחת! אם כן, מדוע אנו חוגגים מאז את יום החמישים לספירה כיום מתן תורה? זאת ועוד, חג מתן תורה כלל אינו מוזכר בתורה. הוא נקרא בתורה חג הביכורים או חג השבועות. השם חג השבועות מתקשר ישירות אל מצוות ספירת הימים והשבועות המסתיימת ביום זה,

 

בלא כל אזכור של המאורע הכביר של מעמד הר סיני ששינה עם ועולם.

אין אנו חוגגים את זכרונו ההיסטורי של מעמד הר סיני. חגנו חל ביום סיום הספירה לקראת מעמד נכבד זה. חג מתן תורה חוגג את הכנתנו העצמית להיות ראויים לקבלת התורה.

המון העבדים שיצאו ממצרים לא היו מסוגלים לקבל את התורה. תחילה היה צורך לשנות את האווירה, ליצור את האטמוספירה הרוחנית הראויה, לשנות את סולם העדיפויות. העם היה זקוק לפסק זמן כדי להתכונן כראוי למפגש עם האלוקים.

 

ארבעים ותשעה ימי הספירה סיפקו לו הזדמנות פז להיערכות נפשית בצורה הדרגתית ויסודית לקראת המאורע הגדול. קליטה והפנמה נכונה של דברי התורה תלויות בהתבוננות מעמיקה ומתמשכת המכשירה את הלבבות לקראת מתן תורה מתוך תחושת התעלות ונקיות הדעת והנפש. אלה הכינו את הנשמה להבנת מעמד זה על כל עומקיו. ההכנה היא העיקר.

ועל כן, יום החמישים לספירה, היום שלפני מתן תורה, הוא יום החג. יום החג לדורות. ביום זה על האדם לעצור (ואכן, החג נקרא בפי החכמים – "עצרת") ולבדוק את המלאי הרוחני שרכש בימי ההכנה. ביום חג זה הוא מאזין לקולות העולים מלבו, המלמדים אותו אם התעדן כראוי, אם חידד את תחושותיו בימי ההתבוננות שנקבעו לו. עליו לברר, אם אכן יהיה מסוגל לקלוט ולהתפעם נכונה מדברי התורה ולהתחנך לאורם.