חג השבועות

 

 

שם החג השגור בפינו הוא "חג השבועות", זאת משום שהוא חל בתום ספירת שבעת השבועות של ספירת העומר, כמובא בפסוק (במדבר כ"ח, כ"ו) "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם".

 

אכן, יש מפרשים כי שם זה ניתן לחג גם על שם השבועה, שהושבעו ישראל לקיים את התורה והמצוות. כל בן ישראל "מושבע ועומד מהר סיני" לקיים את כל תרי"ג המצוות.

 

השבועה משמעותה החלטה ברורה שאין ממנה אפשרות של נסיגה. לדרגה זו הגיע עם ישראל בעת קבלת התורה. ההתגלות הגדולה שבה נכחו ישראל לדעת: "כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו", גרמה להם לקבל על עצמם עד עומק נשמתם להישאר נאמנים לה' ולתורתו. מהחלטה בעוצמה כה אדירה נותר רושם לדורות, ולכן החג קרוי "שבועות", ללמדנו, שבכוח השבועה מאז, מסוגלים אנו בכל הדורות לקבל על עצמנו עול מלכות שמים כראוי.

 

המאלף בדבר הוא שהחג אינו קרוי "חג השבועה", אלא "חג השבועות", בלשון רבים, הדבר רומז לכפל השבועות שהיו ביום זה. גם הקב"ה נשבע לנו שלא יחליף אותנו באומה אחרת, ושקשרי אהבתו אלינו לא יפוגו לעולם.

 

שבועה זו אכן עמדה במבחן הדורות. בני עמנו שמרו עליה בקפדנות לבל תחולל. בגמרא (גיטין נ"ז, ב') מסופר על אישה ושבעת בניה שהועמדו בפני הברירה הנוראה להשתחוות לצלם או להיהרג. כולם עמדו בניסיון זה בהצלחה ובגבורת נפש. על אחד מהם מספרים חז"ל שכאשר הגיע תורו להודיע על החלטתו, הכריז בגאווה:

 

כתוב בתורה (דברים כ"ו, י"ז-י"ח): "את ה' האמרת וגו' וה' האמירך", כבר נשבענו לקב"ה שאין אנו מעבירים אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאינו מעביר אותנו באומה אחרת".

 

יתכן שזה הגורם לשמחה הכפולה שהייתה במתן תורה, שבה "עליונים ששו ותחתונים עלזו". העליונים ששו על התקרבות בני ישראל לה', ואילו התחתונים התמלאו ברגשות שמחה על שזכו להתקרבות הקב"ה כלפיהם.

 

בכוח התורה, כמו בעת מתן תורה, ביכולתנו לעורר בכל דור את האהבה ממרום, שיעלה ויבוא זיכרוננו ופיקדוננו לפני ה' לטובה.

 

[ערכים]