"ועל גרי הצדק"

 

 

החיפושים וחיבוטי הנפש

 

 

וולנטין היה בחור נבון וחקרן, בנו של גרף גאה, אשר הוא ובני משפחתו שלטו על העיר לאנצוט ועל תשע מאות תשעים ותשע אחוזות סביבותיה.

 

וולנטין וחברו הנאמן, זרמבה, הועידו את עצמם לכהונת כמורה קתולית. את ראשית צעדיהם עשו בווילנה, אך כישרונותיהם הבולטים שכנעו את הבישוף הווילנאי לשלוח אותם לפריז, לבית המדרש הגבוה לתיאולוגיה, הנחשב למקום בעל רמה גבוהה במיוחד.

 

וולנטין אהב לשוטט ברחבי פאריז ולהתענג על שכיות החמדה שבעיר. באחד הימים, הוליכוהו רגליו למקום לא מוכר. עייף ומותש מצא את עצמו עומד בפתחו של בית מרזח. הוא נכנס פנימה כדי להרוות את צימאונו ולפוש קמעא. בעל בית המרזח היה יהודי שהקדיש את כל עיתותיו ללימוד התורה. וולנטין שמע את קולו הערב של הלימוד וסקרנותו הטבעית התעוררה. הוא החליט לחקור את היהודי על מהות הלימוד. הספר שמצא על שולחנו, היה כתוב בכתב זר לחלוטין, עובדה שהגבירה את סקרנותו ואת יצר הלמדנות שבו. הוא ביקש מן היהודי שייאות להסביר לו את הכתוב בספר.

 

דברי הטעם של היהודי חלחלו ללבו וחרשו בו חריש עמוק. היה זה השיעור הראשון מתוך סדרה ארוכה של שיעורים שבאו בעקבותיו. אט אט התרחבו הסדקים בחומת האמונה הנוצרית בלב וולנטין והתעניינותו בדת היהודית הפכה מאוהדת לנלהבת.

 

היסטוריונים טוענים כי התעניינותו של וולנטין ביהדות החלה שנים רבות קודם לכן, כאשר הציל בווילנה מספר נערים יהודיים מידי רודפיהם הנוצרים. לשאלתו, מהי סיבת התגרה, השיבו הנערים כי אין שום סיבה! הם הוכו אך ורק משום שהם יהודים. תשובתם של הנערים דחפה את וולנטין להתחיל לחקור את טיבה של דת ישראל, וכעת נקרתה ההזדמנות לידיו.

 

וולנטין למד מפי היהודי עיקרים חשובים ושמע על ייחודו של עם סגולה. וולנטין היה מוקסם. האמת כבשה את לבו.

 

לפליאתו, כאשר גילה ליהודי את כוונתו להתגייר, נרתע היהודי מן המהלך. באותם ימים היתה ידם של הכמרים הקתוליים בצרפת תקיפה, וגורלו של אדם שפרש מאמונתו הנוצרית היה מר. היהודי ניסה להניאו מן המהלך ופירט בפניו את הקשיים שיעמדו בפניו, אך לשווא. כשהבין שלא ניתן יהיה להזיז את וולנטין מהחלטתו, הוא יעץ לו, לטובתו, לנסוע לאמסטרדם, אשר בה יד הכנסייה אינה תקיפה.

 

כדי להיות שלם עם החלטתו הגורלית, החליט וולנטין על צעד נוסף שיסייע לו לבדוק את הדת הנוצרית ונסע לרומא, מקום מושבו של האפיפיור. הוא לא הוצרך לתקופה ארוכה כדי להתאכזב מתשובותיו של ראש הכנסייה. לבו אמר לו כי האמת נמצאת אך ורק בדת משה. כאשר סרו כל הפקפוקים בדבר הדרך הנכונה, שב וולנטין אל היהודי, בעל בית המרזח בפאריז, והודיע לו כי החלטתו סופית ואין עוד דרך חזרה. היהודי ציידו במכתב לרבה של אמסטרדם, כדי שיתייחס אל רצונו להתגייר ברצינות הראויה.

 

רבה של אמסטרדם שוחח ארוכות עם וולנטין והתרגש מאד מדבריו הכנים. כעבור שבועות אחדים של לימוד המצוות, נימול הגרף וולנטין פוטוצקי וקיבל עליו את עול היהדות. בצעד אמיץ זה, ויתר וולנטין על ירושת תואר האצולה ועל ירושת הרכוש הרב כדי להידבק בבורא העולם. כך הפך מוולנטין לאברהם בן אברהם.

 

מאמסטרדם לעיירה איליה בליטא

 

רבה של אמסטרדם נוכח לראות כי גר הצדק שואף להתעלות מאד, וסיפר לו על העיירות בפולין ובליטא, שבהן חיים בני עלייה הפורשים מהבלי העולם הזה ומקדישים את כל חייהם לתורה. הוא המליץ לצעיר לגלות למקום תורה כדי לחיות חיי תורה אמיתיים.

 

אביו, האציל פוטוצקי, לא השלים עם הידיעה שגונבה לאוזניו, כי בנו עזב את הכנסייה הקתולית והחליט להקדיש את כל זמנו ומרצו כדי למצוא את הבן האובד ולהשיבו לחיק הנצרות. הוא ביקש את סיועה של הכנסייה. בעת שרשת שליחי הכנסייה נפרשה על פני כל אירופה כדי לעלות על עקבותיו של בן הגרף, ישב וולנטין בבית המדרש בווילנה כאחד הפרושים ושקד על משנתו יומם ולילה. לאחר כמה שבועות נודע לראשי קהילת ווילנה על החיפושים הנמרצים, והם יעצו לו לעזוב את הכרך הגדול ולהתיישב בעיירה הקטנה איליה. שוב אחז וולנטין במקל הנדודים ונסע לאיליה.

 

גר הצדק יכול היה לשבת במשך שנים וללמוד באין מפריע, אילולי נתקל בילדו של חייט העיירה. בנו של החייט התגרה בגר הצדק בשעה שהיה עסוק בתורה ובתפילה בבית המדרש של איליה. כשלא יכול היה עוד לסבול את הרעש, קם וולנטין ממקומו, גירש את הנער וסגר בפניו את דלת בית המדרש. כעס הילד וזרק אבן מבעד לחלון, לכיוון וולנטין. כשפגעה האבן בגר הצדק ופצעה אותו, הוא יצא אליו כאוב ואמר: "ילד יהודי המסוגל להתנהג ברשעות כזו, עלול להשתמד". רץ הילד אל אביו והתאונן בפניו על הגר. החייט נמלא זעם רב. למרות שגר הצדק התנצל בפניו, החליט החייט לעשות מעשה. בהיותו יוצא ונכנס בבתי הפריצים מתוקף עבודתו, שמע על החיפושים הנרחבים אחרי בנו של הגרף פוטוצקי. הוא הלשין עליו וגילה להם את מקום הימצאו. דבר ההלשנה הגיע אל וולנטין והוא ברח לפונדק סטרינקה, מרחק שמונה קילומטר מאיליה. בעל האכסניה חשש להסתירו פן יבולע לו והסגירו.

 

טלפי הכנסייה אחזו בטרף מתוך שמחה לאיד והם כלאו אותו בחדר טחוב וחשוך. הכמרים שחרו לפתחו ושכנעוהו שוב ושוב כי יחזור לדתו, אולם וולנטין השיבם בבוטות: "את פניכם אני מוכן לקבל, אבל למה תביאו אלי את 'הכלבים האלה'?" והצביע על הצלמים שנשאו על גופם.

 

גם הוריו ביקרוהו בבית הכלא וניסו לשכנעו לשוב אל הנצרות ולהינצל. אחד הפיתויים שהציעה לו אמו היה שיתחרט על מעשהו רק כלפי חוץ, ולכשישוחרר, יבנו בעבורו ארמון מיוחד שבו יוכל לחיות חיי יהודי בסתר. אך הוא ענה: "אמא יקרה, את מאד יקרה לי, אבל האמת יקרה לי יותר".

 

כשנודע לגאון מווילנה על מאסרו של הגר צדק ועמידתו האיתנה, הוא בא לבקרו בכלא ומצאו כשפניו מודאגות. "מדוע תדאג?" שאל הגאון, "עליך לשמוח כי נפלה לידך ההזדמנות לקדש את שם ה' ברבים ולהגיע למעלתו של התנא רבי עקיבא".

 

ענה לו הגר כי דאגתו אינה מגזר הדין, אלא מכך שהוא חסר כל ייחוס אבות. ניחמו הגאון מווילנה ואמר לו כי הקב"ה הוא אביהם של כל אלו אשר אין להם ייחוס אבות.

 

בטרם ביצוע גזר הדין, פנו אליו כמה ממעניו בבקשת מחילה על העינויים הקשים שהסבו לו, ודרשו ממנו שלא ינקום בהם בעולם האמת.

 

השיבם הגר בביטחון ובשלוות הנפש: "כשאגיע לעולם האמת, אל המקום השמור שם למעני, לא ייחשבו כל העינויים שהסבתם לי, אלא כהכאה של ילד, מול הכבוד והשכר המובטח לי שם. דעתי לא תהיה נתונה כלל לדברים פעוטים, כמו נקמה בכם על מעלליכם".

 

דרכו של וולנטין אל המוקד היתה מרגשת. כשהוא מוקף באנשי הכנסייה, הוא צעד לאטו בצעדי ריקוד! מפיו בקע ניגון שהרטיט את ליבות אלו שבאו לחזות בשרפה. כולם האזינו בדממה לשירתו: "אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אוהבך, שנשבעת לו בהר המוריה…"

 

הרוח הרעידה את ענפי העצים מסביב לכיכר ה"רטוש פלאץ" ברחוב הרחב. המוקד על הבימה כבר בער. עוד צעד ועוד צעד, ועוד מילים מתנגנות: "…שמאהבתו שאהבת אותו… קראת את שמו ישראל".

 

התהלוכה נעצרה. התליינים שאלו אותו בפעם האחרונה האם ברצונו לשוב אל דת ה"אמת" ולהציל את גופו ואת נשמתו. וולנטין הסב את ראשו בסלידה. כל כולו כבר נמצא "שם", הרחק מעל מושגיהם של בני אנוש. חום הלהבות הלך והתקרב אליו. בשעה שאחזה האש בגופו, הוא פנה אל האש בקריאה: "שרפי את גופי אשר פעם אכל טרפה, שרפי את ידי אשר חטאו…" גם כשאפפוהו הלהבות מסביב, עוד נשמע קולו מזמר מזמורי תהילים, עד שהוציא את נשמתו מתוך ייסורים קשים.

 

בזמן עלייתו על המוקד, עשה את דרכו מכתב חתום על ידי האפיפיור מרומא לוולנטין פוטוצקי. האפיפיור נענה להפצרותיה של אמו של וולנטין, אולם בשביל וולנטין כבר היה זה מאוחר מדי. החנינה מרומא הגיעה לאחר שרפתו.

 

באותו יום, יום שני של חג השבועות, שררה דממת מוות בסביבת בתי היהודים. ראשי הקהילה הזהירו את תושבי ווילנה היהודים לא לצאת מפתח ביתם. תושביה היהודיים של ווילנה נאלצו להתפלל ביחידות ובתי הכנסת נותרו שוממים. בלב כבד שמעו היהודים את הצלצולים הרועמים של פעמוני הכנסייה, המבשרים רע.

 

הנוצרים שהתקבצו ובאו לכיכר לחזות במחזה, הופתעו לראות את וולנטין הצעיר קופץ בגבורה עילאית לתוך הלהבות וקריאה אדירה: "שמע ישראל", הדהדה באוזניהם של אלפי הנוכרים. איבריו וגידיו של גר הצדק אברהם בן אברהם, אשר מעפר לוקחו, חזרו והיו לעפר ואפר, ונפשו הטהורה עלתה למקום מחצבתה להסתופף בצל כנפי השכינה.

 

הצוררים רצו לנקום בו גם לאחר מותו והורו לפזר את אפרו לרוח, כדי שלא יבוא לקבורה ולא יישאר ממנו זכר. אולם, אחד מתושבי ווילנה סיכן את נפשו והלך בשליחות הגאון מווילנה כדי להביא את שרידי גופו של הקדוש למנוחות עולמים. הלה, ר' אליעזר שישקס, שלא היה בעל זקן, ועל כן יכול היה להתחפש לגוי, שיחד את אחד התליינים במטרה שייאות לתת לו את האפר. התליין נענה לו, ובאין רואים מסר לידיו של ר' אליעזר שישקס את האפר, וכן אצבע אחת משרידי גופתו של וולנטין. למחרת היום הובאו השרידים של גר הצדק לקבורה בבית העלמין בווילנה. כך הסתיימה בז' בסיוון, שנת תק"ט, מסכת חייו של הגרף פוטוצקי, גר הצדק המפורסם ביותר לאחר רות המואביה ואונקלוס.

 

גם חברו הטוב של וולנטין, זרמבה, התגייר בהשפעתו. לאחר שנשא אשה בפולין ונולד לו בן, הוא נטל את משפחתו לאמסטרדם ושם התגיירו שלושתם. שמו של זרמבה נקרא בישראל: ברוך בן אברהם. לאחר שהתגייר, עלה עם משפחתו לארץ ישראל והשתקע בה.

 

במקום שבו נטמן אפרו של הגרף פוטוצקי, צמח עץ שהתפשט כלפי מעלה ושלח צמרת רבת ענפים השמיימה. מי שהביט בעיון בצורת הענפים, יכול היה לראות בעיני רוחו דמות של אדם.

 

סביב העץ נקשרו אגדות לרוב. מסופר שבמלחמת העולם הראשונה ניסה חייל לגדוע את העץ, וכאשר הכה בגרזנו על הגזע, נשמט הגרזן, פגע בו והרגו. בסופו של דבר, נגדע העץ על ידי הנאצים בעת שנכבשה ווילנה במלחמת העולם השנייה. אוהל עשוי מתכת הוקם על מקום הקבר, ועד לימי השואה היו יהודי ווילנה נוהרים לקבר לשטוח שם את תפילותיהם.

 

בישיבת וולוז'ין נהגו לשיר את ניגונו של הגר הצדק. אותו ניגון שלצליליו צעד אל המוקד.

 

רגיל היה בעל ה"חפץ חיים" לומר בדרשתו בחג השבועות כי נשמתו של הגרף פוטוצקי מוכשרת ונכונה היתה עוד במעמד הר סיני לקבל עליה את תורת ישראל, אולם רק לאחר גלגולים רבים היא זכתה להידבק באומה הישראלית ובאלוקיה. ה"חפץ חיים" הסביר את תופעת הגירות, כשהוא מדגיש כי את התירוץ הזה שמע בשם הגר צדק: "כאשר הציע הקב"ה את התורה לאומות העולם, הן סירבו לקבלה. עם זאת, היו נוכרים יחידים שחשקה נפשם בתורה, והם חפצו בה. מכאן צמחו ברבות השנים הגרים. זהו כור מחצבתם. אלו הנשמות הנדבקות בעם ישראל".

 

יום פטירתו של הגרף פוטוצקי הפך ליום זיכרון מיוחד בקהילת ווילנה. בשנת תרע"ט הספיד רבי אליהו גורדון "המגיד מישרים" את הגר צדק ביום שני של חג השבועות וסיים את הספדו במילים: "מי מאתנו לא עמד מול קברו בגו שחוח ובהערצה גדולה. אכן, איש אלוקי היה האיש אשר הקריב את חייו על קידוש ה'".

 

 

[ערכים]