תקוות הגאולה

 

אין לך סמל נאה יותר לציפייה לישועה של ישראל, כחג השבועות. ספירת העומר, כמוה כימי הגלות המתארכים. בקוצר רוחנו לפדות ולישע סופרים אנו את הימים החולפים. כלתה נפשנו אל השעה היעודה, אל הרגע המיוחל, שבו תגיע הספירה אל תכליתה. בחג השבועות מגיעה אותה שעה נכספת, הישועה המקווה, האמורה להגיע לאחר תום הגלות המתמשכת כצהרים ארוכים.

 

אפשר שזהו טעם נוסף לקריאתה של מגילת 'רות' ביום טוב של עצרת. המגילה מגוללת את נצנוצה של הגאולה השלמה, את תחילת אריגתה של מסכת מלכות בית דוד, שורש צמיחתו של הגואל הנצחי, משיח בן דוד. תבוא, אפוא, מגילה זו ותהיה נקראת בחג זה, שהוא תחילת הגאולה המיוחלת.

 

אמרה תורה: חג 'שבועות' – כך שמו. כלומר, כל אותם שבועות של ספירה, כל אותם ימים של עריגה וציפייה הופכים לחלק ממהותו של החג עצמו. החג מורכב מאותם שבועות גופם. שלא תאמר, הימים הראשונים היו של חושך, של אפלה, של צרה ומצוקה, עד שהגיע ובא היום המאיר, יום הגאולה. לא! גם הימים הראשונים, ימי הגלות וההסתר, מתגלים למפרע, כמי שהיו לטובה ולברכה. בסופו של דבר, תיוודע הגלות עצמה כחלק מן הגאולה.

 

כמו שהשכילנו הבעל שם טוב הקדוש, אשר יום ההילולא שלו חל אף הוא ביומו המאיר של חג השבועות, כי 'אין רע בעולם כלל!' כי מה שנחשב, לכאורה, כ'רע', הוא למעשה חלק בסיסי מן הטוב. כלומר, ימי החושך אינם אלא שלב בתהליך הזריחה.

 

כל אותם שבועות של ספירה מתמשכת, של תהליך הזיכוך. היציאה ממ"ט שערי טומאת מצרים והכניסה למ"ט שערי הבינה, גם הם עצמם הופכים לחלק בלתי נפרד מהגאולה. פעימות הציפייה והתקווה אינן דועכות בלבבה הטהור של האומה. יודעת היא, כי עליה לצפות לאור שיזרח. ככל שציפיותיה גוברות, כן ימיה קרבים.

 

והאור המיוחל אכן זרח! רות המואביה, האלמנה, הגיורת, הענייה והגלמודה, הופכת להיות "אמה של מלכות".

 

בטרקלין מלכותו המפואר של המלך שלמה – נכד נכדה, מוצג כיסא לימין המלך. למי? לאם המלכות, לרות! רות הישישה ממשיכה להופיע על בימת המלכות ולמלא תפקיד נבחר בהיכלי המלוכה של נכדיה ושל ניניה. רות, הנושאת עימה היסטוריה ארוכה וקשה, משמשת סמל למלכות בית דוד: סמלה של הגאולה הזורחת ממחשכי הגלות. את סמל התקווה הבלתי מעורערת, המביאה בעקבותיה את הישועה המצופה והמיוחלת: "כי בשם קדשך נשבעת לו, שלא יכבה נרו לעולם ועד!"

 

כאמור, חג השבועות הוא תכלית הספירה. הספירה, ספירה של ציפייה היא, של דריכות ושל ערגה. אך לא הרי ספירת ציפייה של ישראל כספירה של אומות העולם, ולא בכדי קרויה ספירה זו: "מנין בני ישראל".

 

בנוהג שבעולם, ספירה של דריכות ושל ציפייה נוהגת כ"ספירה לאחור": מאה, תשעים ותשע, תשעים ושמונה וכו'. משמעותה של זו – ביטול הספירה עצמה בטקטיקה של 'פוחת והולך'. פרק הספירה, קטע הדריכות והציפייה, אך טפל הוא למטרה עצמה. ובהגיע התוצאה, בטלה אותה ספירה, כמו לא היתה ולא נבראה כלל! זוהי התפיסה הכלל עולמית למהות הציפייה.

 

גם סיפורה של רות, אמה של מלכות, ראשית צמיחתה של מלכות בית דוד, שזור מאותם צללים ואורות. הפירפורים שבין ההוויה לחידלון, ההתנועעות הגורלית על חבל דק, בין הייאוש לתקווה.

 

מצב גלותן של נעמי ושל שתי כלותיה קשה ביותר: בתחילה לקו בממונם, ומתו גמליהם ומקניהם, ואחר כך מתו גם הם. נותרו, שלוש אלמנות מנושלות וריקניות מכל נכסיהן, גלמודות בלי מודע וגואל.

 

יוצאות שלושתן לדרך, לשוב אל ארץ יהודה, צועדות הן, ללא ספק, רגלי, בידיים ריקניות. בשלב זה, מתחילה נעמי המשכלת לערוך את הבירור הדק בין ייאוש לתקווה. כאן מתחילה היא לבצע את ההפרדה הנחרצת שבין האמת לזיוף, בין תקווה אמיתית לתקווה מזוייפת.

 

"ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה" (רות א', ח') – אמירה שווה לשתי הנפשות. ומה הן עונות לה? "ותאמרנה לה, כי אתך נשוב לעמך!" (י') שוב, לכאורה, תשובה זהה משתיהן. הצליל הזר והמתנכר בתשובתה של ערפה, עדיין טמיר ונעלם. הבירור טרם יצא לאור.

 

אולם נעמי ממשיכה במאמצי השכנוע: "ותאמר נעמי, שובנה בנותי העוד לי בנים, כי אמרתי יש לי תקווה, הלהלן תשברנה?!" נוגעת היא היישר בנקודת התורפה, בכור המבחן עצמו, בתקווה!

 

מנסה היא, כביכול, לערער על סיכוייו של האור להתגלות בקצה המנהרה, להטיל ספק במציאותו. ייתכן, שבדרך החתחתים שבה אתן צועדות עתה, לא תזכינה להחלץ לעולם ועד. לא תגענה אל דרך המלך הכבושה. העוני, הסבל והנדודים לא ייפרדו מכן לנצח.

 

בכור מבחן לוהט זה, ביקשה נעמי לבחון את שתי כלותיה. מטרתה לדעת, מהי מידת התקווה ומהותה, הפועמת בלב כל אחת מהן.

 

דבריה הנוקבים אכן קלעו אל המטרה ופעלו את פעולתן. מיד שומעים אנו (פסוק י"ד): "ותש*נה (חסר א') קולן ותבכינה עוד". החיסרון באחד הקולות מתחיל להתבהר, ומכאן ועד לבירור המוחלט לא ארוכה הדרך. ערפה עוזבת, ורות דבקה בה.

ב'גלותה' של ערפה חסר היה הסממן החשוב, סם החיים! בתקווה לישועתה היא חוותה את גלותה ברגשות עמומים המאפיינים את רגעי המאבק האחרונים שבין הדמדומים לשקיעה, שבין ההבהוב לדעיכה. הצללים והאורות מתערבים אלו באלו, אור וחושך משמשים בערבוביה, כאשר באופק נצפית תוצאה שלילית ידועה, צפויה ומוכתבת מראש: שקיעה! דעיכה!

 

תבוסתה, נסיגתה אחור, היו, איפוא, מחויבות המציאות. נעמי העדיפה שהדבר יקרה על אם הדרך. היא ביכרה להיפרד מערפה בטרם יגיעו אל מחוז חפצן, שכן ידעה כי אישיותה נעדרת הציפייה, משוללת התקווה לטוב ולאור, תישאר לבטח נטע זר בארץ יהודה.

 

ואילו רות דבקה בה. למרות ניסיונות השכנוע החוזרים ונשנים מצידה של נעמי, גם לאחר שכבר נפרדה ממנה אחותה ועזבה, לא נפלה ברוחה, לא איבדה את תקוותה אל האור.כשנוכחה נעמי, ללא צל של ספק, כי "מתאמצת היא ללכת", אז "ותחדל לדבר אליה" – הניחה לה להמשיך ולהתלוות עמה אל המטרה הנכספת.

 

למעשה, לא היה לרות שום בית אחיזה לתלות בו את תקוותיה. אף לא קצה חבל להאחז בו. אימתי נחשבת הגלות לאיבר מגוף הגאולה? רק בהיותה גלות של ציפייה לישועה. לא גלות של ייאוש ושל חידלון, חס וחלילה, אלא 'מיצר' של 'קריאת י-ה. אם מנוצל ה'מיצר' כראוי ואכן משמש הוא לקריאת י-ה, כלומר, לציפיה איתנה לישועה, הרי ש'ענני במרחב י-ה'. ה' עצמו המורה על הצמצום, הוא גופו הופך ל'מרחב'. הדין עצמו הופך לרחמים!

 

זוהי משמעותה של הספירה היומיומית שבין פסח לעצרת – נתינת ביטוי מוחשי לציפייה, לערגה, לכלות הנפש. לכן גם עיקר מצוות הספירה – בלילה מעובה של גלות. ערכה של הציפייה לישועה נמדד דווקא במעמקי האופל, בתהום הצוקה, כאשר קו דק מן הדק בלבד, כחוט השערה, מפריד בין הייאוש לתקווה. שם נמדד האופק העולה.

 

בליל שבועות נעורים כל הלילה. זהו הלילה המחבר בין הספירה לתכלית, בין הציפייה להשגת המטרה. זהו השלב שבו מתמזגת הגלות ומקבלת את גוון הגאולה, בבחינת "אשר הוא לא יום ולא לילה". לילה זה הינו שיא הייחול והכיסופים, בלילה זה לא שייכת שינה כלל, כי לא תיתכן שינה לעין ותנומה לנפש, כאשר הלב מלא עד גדותיו בגעגועים למחר המתרגש ובא.

 

[ערכים]