עצמאות מדומה ועצמאות אמת

בדפי ההיסטוריה הלא – רחוקה אנו מוצאים תופעות לא מעטות של עמים שהשתחררו מכבלי שעבוד זר וזכו לעצמאות.

 

הכמיהה הממושכת לשחרור מעול הזרים, שליוותה את העם, והתקווה לעצמאות המתגשמת, מפנות את מקומן לשיכרון חושים המוני. האנשים חפצים לטעום את טעם החירות עד תום, וכמעט שלא ניתן להשתלט עליהם.

 

לנוכח מצב זה, דרושה הכנה מדוקדקת מראש של כל החוקים, כדי שתקופת המעבר לא תיהפך לאנדרלמוסיה ללא תקנה. הקו המאחד את תהליך השחרור הוא שבכל מקרה קיימת שאיפה הממלאת את לבם של אזרחי המדינה החדשה: הרצון להגשים את העצמאות ולתת לה ביטוי בכל דרך אפשרית.

 

ביציאת מצרים המצב היה שונה. לא היתה כל אפשרות לאנשים לתכנן את היציאה מעבדות לחירות. גם לא הוכנו חוקים או משטר מדיני. בבת אחת וללא כל הודעה מוקדמת מראש ניתנה האות ליציאה ממצרים. מיד עם יציאתם ממצרים בישר להם משה, שהיציאה לחירות עדיין לא הושלמה; עתידים הם, בתוך מספר שבועות, לקבל את החוקה החדשה. חוקה זו לא תתקבל על ידי נציגי העם כמקובל, והיא גם לא תיווצר על ידי ועדה פרלמנטרית אנושית. החוקה של עם ישראל היא התורה שתינתן מן השמים.

 

משמעות הדברים היא, שניתן לגנוז את החלומות על "יצירת תרבות לאומית". החוקים יתקבלו כתורה מן השמים שבה הכל מוכן מראש. תורה זו מכילה הכל: את מערכת החוקים על פרטיה ועל דקדוקיה, וכן את התרבות, המוסר, הפילוסופיה והמיסטיקה.

 

במבט שטחי היה נראה שבמקום לצאת לחירות, נכנס עתה עם ישראל לעול חדש, לעול תורה ומצוות. נשאלת איפוא השאלה: כיצד באמת וויתרו בני ישראל בקלות כה רבה על חלומות החירות והעצמאות?

 

התשובה לכך מבהירה את המהלך כולו: מי שחי בתחושה שהאדם הוא בעל הבית על עצמו, שהוא היוצר והבונה, קשה לו לוותר על עצמאותו. לעומת זו, זה החדור בהכרה שקיים בורא המנהיג את העולם, לאדם זה אין כל ענין להרגיש "חופשי".

 

הוא יודע, שחופשיות זו אינה אלא פרי דמיון. אדם המאמין באלוקים מבקש לבנות מהלך חיים שונה, להיות שותף בהנהגה האלוקית. שותפות זו מתבטאת באופן מעשי במסגרת החיים על פי התורה האלוקית, בלימוד ובהעמקה בתורה, המכילה את התוכן האמיתי של הבריאה והתורמת למסגרת של העם כולו, מסגרת שהיא רוחנית ביסודה ובכוחה לאחד וללכד את העם.

 

בני ישראל בעת יציאתם ממצרים, היו חדורים בהכרה זו. בתקופה שקדמה ליציאת מצרים הם היו עדים למחזות מופלאים של התגלות מלכות ה' בעשר המכות ובקריעת ים סוף. אשר כל אחד מהם הכריז שבורא עולם הוא בעל הבית של הבריאה כולה וחוקי הטבע מסורים בידו.

 

עשר המכות שניתכו על המצרים בהשגחה עליונה מופלאה, לא הותירו מקום לספק בהקשר למושגי החירות האמתית: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". מכאן ועד לקבלת התורה היה זה מהלך אחיד ומובן, מהלך שבו צעד העם לקראת חירותו האמתית. כאיש אחד ובלב אחד הם הכריזו: "נעשה ונשמע" למרגלות הר סיני.

 

[ערכים]