תולדותיו של רבי שמעון בר יוחאי

התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי, נולד כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. ישנן דעות שהוא נולד ביום ל"ג בעומר, וישנן דעות שיום הולדתו היה בחג השבועות, יום בו ניתנה התורה לעם ישראל.

 

 על לידתו מסופר בספר 'נחלת אבות', שאביו יוחאי היה משבט יהודה, והיה מגדולי הדור, עשיר, נכבד וקרוב למלכות. אשתו של יוחאי, שרה, מזרע הנשיאים הייתה, צאצא של הלל הזקן.

 

שרה הייתה עקרה ולא נפקדה בבנים. כשראה יוחאי שעברו שנים רבות ועדיין לא ילדה, עלה בדעתו לגרשה. כאשר נודע הדבר לשרה אשתו, לא אמרה לו דבר, אולם הרבתה לצום, לתת צדקה ולהתפלל מתוך בכי גדול לפני ה' בלב נשבר, להצילה מגירושין. וה' שמע את קול תפילתה.

 

היה זה בליל ראש השנה, יוחאי ראה בחלומו, והנה הוא עומד ביער גדול שיש בו אילנות לאלפים ולרבבות – מהם רעננים נושאי פירות, ומהם יבשים.

 

והוא, יוחאי, נשען על אילן יבש. נשא יוחנן את עיניו וראה איש שמראהו נורא מאד, ועל שכמו כד מלא מים. עבר האיש בכל היער והשקה כמה מהאילנות היבשים. עבר בסמוך לאילנות האחרים והניחם כשהם יבשים, ולא השקה אותם. כאשר הגיע לאילן אשר נשען עליו יוחאי, הוציא מחיקו צלוחית אחת קטנה מלאה מים חיים, והשקה את האילן. יוחאי הבחין כי שרתה הברכה באותם מעט מים, הם גאו מאד וכסו את כל סביבות האילן שעליו נשען. תכף נשא האילן פרי, וגדל מאד.

 

שמח יוחאי מאד על המראה שראה בחלומו, וייקץ משנתו מתוך שמחה, כשבפיו הפסוק: "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללויה".

 

סיפר את חלומו לאשתו ואמר לה: "חלום חלמתי, ופתרונו לדעתי פשוט הוא: היער הוא העולם, והאילנות הן הנשים – מהן נותנות פירות, ומהן עקרות. בראש השנה נפקדות חלק מהן, ויש מהן שנותרות עקרות. את הינך האילן שעליו נשענתי, אותו השקו ממעיין הברכה, להוליד בנים צדיקים וחכמים. אמנם, דבר אחד נותר לי להבין: מדוע את כל האילנות השקה האיש מהכד, ואילו את האילן שעליו נשענתי השקה מהצלוחית?

 

אמרה לו שרה אשתו: תמיהתך תמיהה. ובכן, הרשני ללכת אל הקדוש רבי עקיבא, לספר לו על החלום, והוא יגיד לנו את פתרונו. אמר לה בעלה יוחאי: טוב הדבר! נלך שנינו יחדיו אליו ונספר לו את החלום, והוא, ברוח קדשו אשר האציל עליו האלקים, יגיד לנו את פתרונו.

 

במוצאי ראש השנה הלכו שניהם יחד אל התנא הקדוש רבי עקיבא. יוחאי סיפר לו את חלומו, ואכן רבי עקיבא פתר לו כאשר פתר יוחאי. וגם הודיע לו את סיבת השקאת אותו אילן מהצלוחית. וכך אמר לו: דע יוחאי, כי חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך שרה היא מהעקרות. ורק תפילותיה ורוב דמעותיה, אשר שפכה לפני ה', הן שזיכו אותה ונהפכה מעקרה ליולדת. הצלוחית שראית היא צלוחית של דמעותיה שנאספו, ומהן השקוה להוליד לך בנים.

 

פנה רבי עקיבא אל שרה ואמר: בזאת השנה את הרה ותלדי בן, שיאיר לישראל בחכמתו ובמעשיו!

 

שמחו יוחאי ושרה אשתו מאד בדברי רבי עקיבא, והלכו לביתם לשלום. ידע יוחאי את אשתו, ואכן הרתה וילדה בן ביום חג השבועות, היום שבו ניתנה תורה לישראל. הבית התמלא אורה מההוד וההדר שחפף עליו, וכל רואיו ידעו כי סופו להאיר לישראל באור גדול. שמחו הוריו בו מאד והללו את ה', חילקו צדקה ועשו סעודה גדולה ביום מילתו, וקראו את שמו שמעון, כי שמע ה' לקול תפילת אמו ולקול בכיותיה.

 

מהיום ההוא ואילך הם נתנו עיניהם עליו לשמרו מכל טומאה, ולגדלו בקדושה ובטהרה. כאשר החל לדבר, הרגילוהו אך ורק לדברים שבקדושה. בהיותו בן חמש, מסרוהו לבית אולפנא שהעמיד רבן גמליאל בירושלים, והיה למעיין המתגבר. בהיותו ילד קטן, כבר שאל שאלות בדיני התורה לתנאים הקדושים רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל. וכך הלך וגדל בתורה, עד כי גדל מאד.

 

נוסף למאות דברי תורתו בהלכה ובאגדה שבתלמוד בבלי, חיבר גם את מדרשי ההלכה ו'מכילתא דרשב"י' לספר שמות, ו'ספרי' – לספרים במדבר ודברים, וכן את החיבור הענק בחכמה האלוקית, את 'ספר הזוהר' הקדוש.

 

רשב"י היה חתנו של התנא הקדוש רבי פנחס בן יאיר. הוא נפטר ביום ל"ג בעומר, שנת ג' אלפים תתק"כ.

 

רבותיו

 

רבי שמעון בר יוחאי למד תורה מפיהם של רבי יהושע ורבי יהודה בן בבא, והוא סמך את רשב"י בהחבא, בין שני הרים שבין אושא לשפרעם (ע"ז ח', ב'). כמו כן היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא, וממנו למד וקיבל את רוב תורתו. הוא נסע לבני ברק, לישיבתו של רבי עקיבא, ושהה שם כשלוש עשרה שנים ברציפות, ולא חזר לביתו כל אותן שנים. לאחר מכן פתח רשב"י בעצמו ישיבה, אך גם אז היה נוסע מדי פעם אל רבו לבני ברק לדלות ממנו עוד מדברי תורתו. גם כשרבו נתפס וישב בבית הסוהר, היה רשב"י בא אליו ללמוד תורה.

 

החיבה והאהבה ששררו בן הרב לתלמידו היו מיוחדות, עד שמרוב חיבתו קרא הרב לתלמידו: "בני".

 

פעם אחת הושיב רבי עקיבא את רבי מאיר בעל הנס לפני רבי שמעון בר יוחאי, והדבר ציער מאד את רשב"י, בחושבו שאינו חשוב כל כך בעיני רבו. רבי עקיבא, שהבחין בכך, אמר לו: "דייך, שאני ובוראך מכירים את כוחך!"

 

מהדברים הללו ניתן להיווכח עד כמה העריך רבי עקיבא את גדלותו של רבי שמעון. רבי עקיבא הכתירו וסמכו להיות מורה הוראה בישראל.

 

כמו כן היה התלמיד מכבד ומוקיר את רבו. שנים רבות לאחר פטירת רבו היה מזהיר ומבקש את תלמידיו ואומר להם: "בני, שנו מידותי, שמידותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא!" רשב"י העיד בכך כי את כוחו וגדלותו הרוחנית קיבל מרבו הגדול.

 

חבריו

 

חבריו של רבנו, שלמדו עמו, היו: רבי יוסי, רבי יהודה, רבי מאיר בעל הנס, רבי אלעזר בן צדוק, רבי יוחנן בן ברוקה, רבי מתיא בן חרש, רבי חנניא בן חכינאי, רבי אליעזר בן יעקב, רבי שמעון בן גמליאל, איסי בן יהודה ועוד. אחווה וחיבה יתירה שררו ביניהם. אולם זאת ידעו והכירו הכל, שכוחו של רשב"י גדול משלהם, ולכן היו מקרים רבים שבהם הודו לו חבריו. רבי שמעון מתוך ענוותנותו היה מכבדם, ואף במקום שהיה חולק עליהם,

 

היה תדיר מביא ומסביר את דברי חבריו ואת שיטותיהם, ורק לאחר מכן היה רשב"י אומר את השגותיו והסבריו מדוע הוא חולק עליהם. גם במקומות בהם היה יחיד נגד הרבים, לא נרתע רבנו ולא חזר בו ממה שסבר לפי דעתו, אלא שלאחרים היה אומר לפסוק כרבים דווקא, ולא כיחיד.

 

מעשה היה ברבי שמעון בר יוחאי, בעת שיצא מהמערה בה הסתתר, בדרכו לשוב לביתו עבר בבקעת נטופה. ראה אדם עומד בשדהו ומלקט ספיחי שביעית שלדעת חכמים הם אסורים באכילה, ולדעתו הם מותרים באכילה. שאלו רבי שמעון: ספיחי שביעית הם, ומדוע אתה מלקטם? השיב לו האיש: הרי אתה הוא שהתרת! אמר לו רבי שמעון: והלוא חברי חולקים עלי? הוסיף רשב"י ואמר לו: פרצת גדרן של חכמים, "ופורץ גדר – ישכנו נחש"!

 

ספרי התנא הגדול

 

רבי שמעון המוזכר במשנה ובתלמוד רבי שמעון בר יוחאי הוא.

 

רבי שמעון בר יוחאי תורת רבו בפיו, וממה שלמד מרבו מסר לדורות הבאים אחריו.

 

בייחוד נודע ספרו "הזוהר הקדוש" הנקרא גם "מדרש יהי אור". מקובלים אנו מדור דור שרבי שמעון בר יוחאי חיברו יחד עם החבריא – תלמידיו, לאחר שהותו שלוש עשרה שנה במערה. מאז חורבן הבית היו צריכים ישראל להארות ותיקונים, והיו צריכים לגילוי סודות וסתרי התורה. ואמנם, בשעה שחיברוהו הסכימו עמם מן השמים. כמו כן הוסיף רבי שמעון בר יוחאי חיבור "רעיא מהימנא" (על שם משה רבינו הרועה הנאמן) ומפוזרים הם בספר הזוהר, ו"ספרא דצניעותא" חמשה פרקים כנגד חמישה חומשי תורה.

 

רבי שמעון בן יוחאי הוסיף לעשות תיקונים גדולים בספר "תקוני הזהר", ובו גילה סוד ה' ליראיו שבעים פנים במילים: "בראשית ברא אלקים". גם "אדרא רבה קדישא" אשר חיברו רשב"י ותלמידיו כשנתכנסו בין האילנות. יצאה בת קול ואמרה לרשב"י: אשריך רבי שמעון, אשרי חלקך וחלק החבריא האלה העומדים עמך, שנתגלה לכם מה שלא נתגלה לכל צבאות מעלה.

 

ונכתב בספר

 

כל זמן שרשב"י חי וישיבתו היתה קיימת, לא נכתבו הדברים על ספר. אך כדי שלא תשתכח תורת הסוד מישראל, החליט רשב"י להעלות על כתב את רזי התורה, ועל כך מינה את רבי אבא שהיה סופר מהיר, מגדולי תלמידיו, לכתבם.

במקורו היה ספר הזוהר על כל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, והיה משקלו כמשא גמל, אולם לדאבוננו לא נותרו לנו מכתביו רק על חמישה חומשי תורה.

 

יש אומרים שהרמב"ן מצא את ספר הזוהר בארץ ישראל ושלחו לקטלוניא שבספרד, ונתגלגל לידיו של תלמידו רבי משה דליאון, ואז יצא לאור העולם.

 

עם הופעתו יצאו אנשים שערערו על מקורו, אך אנו אין לנו אלא עדותם של רבותינו חכמי הדורות. רבינו בחיי, שהיה תלמיד הרשב"א, גדול תלמידיו של הרמב"ן, ואחריו כל גאוני ישראל מזמן הראשונים ועד האחרונים אשר קבעו שספר הזוהר הוא ממדרשו של רשב"י. רבנו בחיי מביא בשם רבו הרשב"א זכרונו לברכה שהוא ראה את ספר הזוהר, וכן מביא מלשון ספר הזוהר ומכנהו בשם "מדרשו של רשב"י". וכן העידו עליו כל הבאים לפניו ולאחריו.

 

תלמידיו

 

לרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים, מגבת ועד אנטיפרס וכולם נפטרו. רק חמישה תלמידים שהיו בדרום ארץ ישראל נשארו, וביניהם רבי שמעון. כיון שראה רבי עקיבא, שהיה כבר ישיש באותה שעה, שתלמידיו נפטרו, הלך אצל תלמידיו שבדרום ולמדם, והם היו אלו שהפיצו לאחר מכן את התורה בארץ.

 

רבי שמעון היה מחזק ומגביר את גבולות התורה בארץ ישראל. לאחר פטירת רבו, רבי עקיבא, פתח רבי שמעון ישיבה בעיר תקוע אשר בגליל, ואותה ישיבה העמידה תלמידים רבים. הם היו הדור הרביעי שאחר חורבן בית המקדש השני, וביניהם נמנו: רבי יהודה הנשיא, רבי אלעזר בנו של רשב"י, רבי דוסתאי ברבי יהודה, רבי זכאי, רבי שמעון בן אלעזר, רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא ורבי שמעון בן מנסיא. גם ראשוני האמוראים למדו בישיבתו של רשב"י, וביניהם האמורא הגדול רב, שאף נחשב בגמרא כאחד מהתנאים.

 

גם חבריו ותלמידיו של רבנו הכירו בשבחו, עד שהללוהו ושבחוהו מאד: רבי יהודה קרא לרשב"י "שבת", כלומר: מה שבת קודש לה', אף רשב"י קודש לה' (ויש אומרים, שמשום כך מזמרים בשבת את הפזמון "בר יוחאי נמשחת אשריך"). וכן אליהו הנביא קרא לרשב"י "שבת". רבי יוסי אמר עליו: "שפתים ישק, משיב דברים נכוחים". רבי יוחנן אמר עליו: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו". עוד מובא בגמרא שאמרו עליו: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". רב אדא בר אהבה אמר: "ינוחו לו על רבי שמעון ברכות על ראשו".

 

רבי שמעון קבע משכן ללמוד התורה במושב תקוע ובכפר מירון, ורבים באו ליצוק מים על ידיו. רבים מהם היו בני עליה, ומתוכם בחר רבי שמעון תשעה תלמידים ללמוד עמם את פנימיות התורה, והיה מכנה אותם "חבריא" (חברים). רשב"י וחבריו הגיעו למדרגות גבוהות בהתפשטות הגשמיות ובדבקות רוחנית. הם למדו תורה מתוך שלוה וישוב הדעת. האהבה העזה ששררה ביניהם היתה הנקודה העיקרית שאיחדה אותם. יחד עם רבם הם נתעלו והעפילו למדרגות רמות.

 

כותב על כך ה"בן איש חי": "דע, כי מוסר גדול יש לנו ללמוד מדברים אלו, שצריכים להיות כל ישראל באהבה ואחוה, חיבה ורעות, בפרט בימים האלו של העומר".

 

[ערכים]