יומו האחרון של רבי שמעון בר יוחאי

כל היום דרש. השמש כבר נטתה לשקוע, פתח רבי שמעון ואמר: "ברוך הוא וברוך שמו של הקב"ה לעולם ולעולמי עולמים. כל דברינו נכוחים, וכולם דיברות קודש, שאין לסטות מהן ימין ושמאל. כולם סודות ורזין, שעד כה היו טמירים ונעלמים, כי חששתי לגלותם, עתה הם מתגלים. גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבי עשיתי, אלא כדי להדריך את תלמידי. ורואה אני, שהקב"ה מסכים עמי ושמח בשמחתי".

 

התחזק וישב, ושפתיו רחשו תפילה, ולא ניתן היה להסתכל אף במקומו מחמת הזוהר, ובודאי שלא ניתן היה להסתכל בו. אמר: "כל ימי ביקשתי לגלות רז זה, ולא עלה בידי, אלא עתה שניתנה לי רשות. הריני גוזר שלא יחשיך יום זה ככל הימים, שהרי יום זה כולו ברשותי הוא, והריני מתחיל לגלות בו נסתרות". ואמנם כך היה.

 

ישב רבי שמעון ודרש. ישב רבי אבא לפניו וכתב, ובנו רבי אלעזר חזר על הדברים, כל התלמידים שמעו והתפעמו. האש ליהטה סביבם, והשמש לא שקעה. הוא גילה סתרי תורה מכיבשונה של תורת הרז, עד שהגיע לפסוק: "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם".

 

"אמר רבי אבא: לא סיים רבינו הקדוש לומר: 'חיים', עד שנחלשו דבריו. אני שכתבתי, ביקשתי לכתוב עוד, ולא שמעתי, ולא נשאתי ראשי, כי הזוהר היה רב, ולא היה ביכולתי להסתכל. כאשר שמעתי בת קול הקוראת ואומרת: 'אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך', הזדעזעתי. שמעתי קול אחר: 'חיים שאל ממך, נתת לו, אורך ימים עולם ועד'. כל אותו היום לא פסקה האש מהבית, ולא היה מי שיתקרב אליו, כי סובבהו האור והאש".

 

"כל אותו היום נפלנו לארץ ובכינו. לאחר שפסקה האש, ראינו לרבנו הקדוש, קודש הקודשים, שהסתלק מן העולם – עטוי בלבושו, שוכב על ימינו, ופניו מחייכות. קם רבי אלעזר בנו, נטל ידיו ונשק להן. ביקשו החברים לבכות ולא יכלו לדבר. קם רבי חייא על רגליו ואמר: 'עד עתה רבנו הקדוש פעל בשבילנו, עתה הזמן לפעול בשבילו'. קמו רבי אלעזר ורבי אבא והוציאו את מיטתו. החלה המיטה פורחת באויר, ואש מלהטת לפניה. והכל שמעו בת קול האומרת: 'עלו ובוא והתאספו להילולא דרבי שמעון, יבוא שלום ינוחו על משכבותם'".

 

"כאשר נכנס למערה, שמעו קול במערה: 'זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות. כמה גזרות הומתקו ביום זה בגללך! אתה הוא רבי שמעון בר יוחאי, שבוראו מתפאר בו בכל יום! אשרי חלקך, כמה עולמות עליונים נשמרו בשבילך. עליך נאמר: 'ואתה לך לקץ ותנוח, ותעמוד לגורלך לקץ הימין!"

 

עד כאן ההעתקה, בתרגום מארמית לעברית, מדברי הזוהר הקדוש. כמובן, בהשמטת סיתרי הקבלה והסודות העליונים הגנוזים והטמירים, שנתגלו באותו יום, הכתובים שם על פני דפים רבים.

 

רבי שמעון בר יוחאי נפטר, כידוע, בל"ג בעומר ונקבר במירון. לזכר האש הגדולה שליהטה בבית כל אותו יום, ולאורה אמר את סתרי התורה, נהגו בכל תפוצות ישראל להדליק מדורות ולשיר לאורן את הפיוט המפורסם: "בר יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך".

 

כבר לפני כחמש מאות שנה כתב רבנו עובדיה מברטנורא: "בל"ג בעומר, יום פטירתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד… שהרבה עקרות נפקדו וחולים נרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא".

 

האר"י הקדוש עלה כדי להיות שם בל"ג בעומר. גם האור החיים הקדוש בעלייתו ארצה הלך לפקוד את 'הציון הקדוש'. בהגיעו לתחתית ההר גברה התרגשותו. הוא ירד מעל החמור והחל מטפס בהר על ידיו ורגליו, כשהוא קורא בנהמת לבו: "להיכן אני, השפל, נכנס, למקום אש, להבת שלהבת קודש, וכל פמליה של מעלה, וכל נשמות הצדיקים!"

 

רבי שמעון בר יוחאי התעלה לדרגת מלאך, אם לא למעלה מזה. אבל כיצד הוא התעלה? ע"י לימוד תורה, ע"י קיום מצוות, ע"י תפילה, ע"י עבודת ה'.

 

הוא לא נולד רבי שמעון בר יוחאי. גם הוא התחיל בצעד, בפסיעה. והתקיימה בו ההבטחה: "הבא להטהר – מסייעין אותו". וכן ההבטחה: "פיתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפיתחו של אולם".

 

פתח של מחט, זה מה שנדרש. כדאי לנסות. התוצאות יפתיעו.

 

[ערכים]