אומרים "די" לקנאה

אין ספק, שאחת התופעות שמשפיעות יותר מכל על מצב הרוח הכללי של האדם, על המוטיבציה והביטחון העצמי שלו, זו שביכולתה לקבוע כיצד ייראו החיים שלנו היא "קנאה". כבר אמרו חכמינו בפרקי אבות "רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". (נשים לב את מה הוא מציין ראשון…) כאשר כוונתו היא ללא אחר מעולמו האישי של כל אחת ואחד מאתנו. עולם המכיל חיים שלמים שהיו יכולים להיות וורודים ויפים ונהרסו להם בגלל רגשות הקנאה.

 

בואו "נחפור" רגע מאיפה זה מגיע? למה אנחנו מקנאים? למה אנחנו לא מצליחים "לפרגן"?

 

קנאה נובעת מתוך תחושה שאם לאחר יש – "זה על חשבוני" או "במקומי" (כי הרי רק אחד יכול להיות עשיר…) המבוססת על החשיבה כי מידת ההישגים שלנו בעולם תלויים בנו ובמידת הצלחתנו, כך שכל אחד שמצליח נראה לי כי הוא מוריד את הסיכוי עבורי לכבוש את הפסגה…

 

"יש לך פתרון?" אתה רוצה לשאול. "הרי זו תופעה אנושית טבעית, מה אפשר לעשות"?

 

יש לי הצעה לפתרון. הצעה שמציעה התורה ושאם נבין אותה, נמצא את עצמינו מסתכלים אחרת על העולם.

 

במילה אחת: אמונה.

כן. ברגע שנפנים סופית כי כל מה שקורה לנו הוא מלמעלה וכל מה שאנחנו מקבלים או מפסידים, מצליחים או נכשלים הוא בגזירת עליון, ללא כל קשר למידת המוצלחות שלנו ולמידת המאמצים שלנו, נבין כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא (=כחוט השערה)" נראה כי גם אם לחבר שלנו יש יותר, זה לא על חשבוננו, הוא לא תופס לנו את המקום ולא מצמצם לנו את האפשרויות… בשמיים הכול פתוח ואפשרי…

 

המחשבות על כך עלו בי כשקראתי על 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו במיתה משונה ופתאומית במשך הימים שבין פסח לל"ג בעומר.

 

כתוב בתלמוד כי החטא שבשלו הם נענשו הוא "שלא נהגו כבוד זה בזה". בנוסח אחר כתוב "על צרות עין שהייתה בהם". הסיבה שבגללה דווקא בימים אלו שבין פסח לשבועות הם נתבעו על המידה השלילית הזו, היא משום שבימים אלו שאנו מתכוננים לחג השבועות, אנו נדרשים הרבה יותר למידות ולדרך ארץ בין אדם לחברו, משום שהתנאי לקבלת התורה הוא להיות בעלי אמונה, שמבינים שאין מה לקנא ויודעים לכבד זה את זה.