ראש חודש אייר

 

מזלו של החודש שור, שכן בחודש זה השור מוצא עשב מאכל כדי שובעו. מייחסים לחודש אייר סגולות רפואיות, ומשליכים זאת על העובדה, שבחודש זה החל לרדת המן במדבר. על המן, שכונה "לחם אבירים" נאמר שלא נגרמו ממנו מחלות כלשהם" ומכאן שחודש אייר מסוגל לרפואה. לגבי רפואה ניתן לחודש זה רמז נוסף והוא שראשי התיבות של אייר הם: אני ד' (יוד) רופאך.

 

ראש חודש אייר הוא החודש הראשון לאחר צאת בני ישראל ממצרים וכאשר הגיעו למרה קיבלו באותו יום מספר פרשיות מן התורה והם: שבת, פרה אדומה ודינים ומשפטים. באחד לחודש החל שלמה המלך לבנות את בית המקדש הראשון, כפי שנאמר במלכים א' פרק ו': "וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זה הוא החודש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לד' וגו" ובו ביום החלו אף לנצח על העבודה גם בבית המקדש השני, כמובא בספר עזרא פרק ג' ה': "ובשנה השנית לבואם אל בית האלוקים לירושלים בחודש השני החלו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק ושאר אחיהם הכוהנים והלויים וכל הבאים מהשבי ירושלים ויעמידו את הלויים וכו' לנצח על מלאכת בית ד"'. תאריך חשוב בחודש אייר הוא פסח שני. יום י"ד נקרא בלשון המשנה "פסח קטן" לפי שאינו אלא יום אחד ולא שבעה ימים כפסח ראשון, ועוד שיש בו מספר קולות לגבי פסח ראשון.
 
יש הנוהגים לאכול מצה ביום י"ד אייר, זכר לקורבן פסח שהיה בפסח שני, ולא אוכלים בליל ט"ו. והטעם שעיקר אכילת מצה בפסח שני הוא שעל ידי כך יתעוררו לתקווה וציפייה שיעזרנו ה' לקיים מצוות הפסח עוד בליל ט"ו הנוכחי ולכן ביום י"ד עוד שייך לעורר אותנו לתפילה, שנזכה עדיין לכך שיבוא הגואל מיד ונקריב קורבן הפסח, משא"כ בליל ט"ו שהוא כבר אחר הקרבת הפסח. (מועדי השנה) יום ארבעה עשר באייר אינו לא חג ולא מועד, אך הואיל והזמן שבית המקדש היה קיים, היה זה יום שמחה לאלה שקיימו בו מצוות הקרבת קורבן פסח, יש בו קצת עילוי.
 
על הטעם שנקבע פסח שני לדורות להיות בי"ד באייר כתב הרב יעקב מעמדין, שמן השמיים גילו לו הטעם,לפי שבשנה הראשונה אכלו מן העוגות מצות שהוציאו ממצרים עד ליל ט"ו באייר. מכאן ראיה שעניין הפסח והמצה קדושתם נמשכת עד אותו לילה ותו לא. ועד אותו לילה נמשך נס של יציאת מצרים ואכילת מצה ולכן בפסח שני, מצה וחמץ עימו בבית כמו שהיה בפעם הראשונה, ומעין זה כתב גם הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק". יום י"ח אייר, שלושים ושלושה יום לספירת העומר, נחשב מעין יום טוב. אין אומרים בו תחנון ואין נוהגים בו אבלות של ימי הספירה לעניין נישואין ותספורת. גם תינוקות של בית רבן חשים ביום זה שמחה, שכן אינם לומדים ביום זה.
 
ויוצאים לשדות ולכרמים ובעבר אף נהגו לירות עם קשת וחץ, וכן משתתפים בהדלקת המדורות. אין נוהגים ביום זה אבלות מהסיבה ששנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס וכולם מתו בפרק אחד מפסח ועד עצרת, וביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, ומתוך כך אין נוהגים להתענות בו. ולהבדיל משאר ימי הספירה, ביום זה עורכים נישואין ונוהגים לערוך תספורת ובמיוחד לתינוקות של בית רבן בשנת השלוש שלהם שניתן לו השם "חלאקא".
 
ל"ג בעומר מכונה יום הילולא (יום שמחה) של רבי שמעון בר יוחאי ועשאוהו ישראל יום טוב באמצע ימי הצער שלפניו ואחריו. נוהגים אף ללבוש בו ביגוד חדש, ומברכים בנרות בבית הכנסת. וחוגגים יום זה בערי הקודש בא"י, ול"ג בעומר נעשה שם יום טוב של שמחה וריקודים וזמירות ומדורות אש גדולות ומסביבן מחולות, שירה ושמחה, לכבוד התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי.
 
מנהגים שונים נהגו ביום ההילולא בקהילות ישראל ובהם שילבו קריאת מזמורי זוהר יחד עם שירת פיוטים, בשבחו של רבי שמעון בר יוחאי. פיוטו של רבי שמעון לביא "בר יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון מחברך" נתקבל בכל תפוצות ישראל, ובצפת נהנו להשמיע פיוט זה, המיוסד על יסודות הקבלה בכל ליל שבת לאחר קבלת שבת.
 
במוצאי שבת שלפני ל"ג בעומר וכן בליל ל"ג בעומר ישנו מנהג מיוחד בארם צובה (חלב): מסדרים בבית הכנסת שרשראות ובתוכם כוסות שמן, אשר לכל אחד מהם צמוד פתק ובו שם משמות האבות והאמהות, נביאים ונביאות וגם תנאים ואמוראים הידועים יותר וגם במשך השנה שני נרות: אחד על שם רבי שמעון בר יוחאי ואחד על שם רבי מאיר.
 
שני נרות אלה נמכרו במחיר גבוה במיוחד וכן גם מכרו את שאר הנרות ואחרי זה הדליקו אותם, תוך שירה משירי ל"ג בעומר (מפי ר' ניסים זעפרני). בצפון אפריקה ובטוניס נהגו לשבת פמליות פמליות ביום ובלילה וגומרים הזוהר כולו והתיקונים, ואח"כ עושים סעודה גדולה, וכול הגבירים והיחידים נותנים בעין יפה לתלמידי חכמים הלומדים בביתם. פינה מיוחדת בבית הכנסת מוקדשת לרשב"י, וכן מדליקים בבתיהם נברשות מעוטרות, פרחים צבעוניים, ואחר הצהריים כל אחד מביא את מנורתו לבית הכנסת ולומד לאורה.
 
בקהילות פולין ורוסיה נהגו שבחורי חמד סובבו על פני העיר ואספו נרות לכבוד ה"הילולא" שנערכה בבית המקדש, וכן היו מקומות שהדליקו משואות תחת כיפת השמיים לכבוד היום. והיו מגדולי החסידות שעשאוהו יום טוב ממש- לבשו בגדי חג וערכו שולחן ואמרו עליו דברי תורה.
 
מסופר על הרבי ממז'יבז' נכדו של הבעל שם טוב, שהיה נוהג לעשות בל"ג בעומר של כל שנה שמחת סיום של לימוד בספר הזוהר ולאחר סיומו, נטל את ספר הזוהר בידו ורוקד עימו שעות רצופות בהתלהבות ובדבקות עצומה כפי שנהג בשמחת תורה. אך השמחה וההתלהבות המגיעים לשיא הם בוודאי העלייה למירון לציונו של רבי שמעון בר יוחאי.
 
שם המוני העם מתאספים מהארץ ומחוצה לה. עורכים את ההדלקה המסורתית על קברו, על עמוד גבוה ובראשו קערת נחושת מלאה שמן זית. יש הזורקים לתוך קערת השמן הדולקת כל מיני בגדים, מטפחות משי, צעיפים ואפילו דברי ערך יקרים, מזמרים ושרים במשך ההדלקה ורוקדים ברגליהם. והשמחה וההתלהבות גואים ומרקיעים שחקים. הרב הקדוש רבי צבי מויריטשוב ישב פעם אל השולחן עם ידידיו בהילולא של ל"ג בעומר ואמר בין השאר: "ידיד נפש אב הרחמן" עולה בגימטרייה "רבי שמעון בר יוחאי".
 
בין המסובים ישב למדן אחד, בדק את הגימטרייה ומצא שאין חשבון מדויק, שכן "ידיד נפש" וכו' עולה 764 ואילו "רבי שמעון" וכו' עולה 765 פנה אליו הרב: "למדן שכמותך, הרי בגמרא כתוב תמיד "יוחי" במקום יוחאי, אם כן החשבון נכון. טקס החלאקא במירון הוא ללא ספק מעמד מרנין ומרגש. ילדי החמד, עטורי התלתלים על ראשם הקט, הכיפה והתלבושת החגיגית, סמוקי לחיים ולעתים דמעות זכות, רכובים על כתפי האב הנרגש.
 
הן זה היום שפאות יעטרו את ראשם הזעיר, פאות כמו לאב ולסב. ומסביב ריקודים נלהבים במעגלים מלווים בתזמורת מירון הידועה. ותפילות ההורים שזכותו של הרשב"י תעמוד לילדם הרך, שיתגדל בתורה וביראת שמים כפי שנהג האר"י ז"ל בעצמו מנהג זה, שהוא מנהג קדום ועתיק בארץ ישראל. רבי חיים ויטאל כתב: "נהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על קברי רשב"י ורבי אלעזר בנו, אשר קבורים במירון ואוכלים ושותים ושמחים שם.
 
אני ראיתי למורי ז"ל (האר"י) שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע, והרב יונתן שאגיש העיר לי שבשנה האחת קודם שהלכתי ללמוד על מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, וכתבתי כל זה להורות שיש שורש למנהג הזה הנזכר.
 
מובא בספר "סגולות ישראל": "יש נוהגין לשקול השערות אחר הגילוח בזהב או בכסף ונותנים המעות לצדקה ואומרים שהוא סגולה שיהיה הבן חכם בתורה וירא שמים ויאריך ימים". הגה"ק בעל "המנחת אלעזר" ששהה במירון בל"ג בעומר בשנת תר"צ העיר על מעמד החלאקא על ריקודי האבות: "אשרי הזוכה ורואה בשמחתם…ומאוד היה נחמד למראה עינינו תמונת קודש הלזה, המתנשא לכל ראש, משמחת לב ומאירת עיניים ולראות בנים אשר יראת ד' חופף על פניהם ולשמוח עימהם בשמחה של מצווה ואהבה כזו, כי הם חיינו ואורך ימינו".