הסיפור עוד לא נגמר

 

סוף-סוף הסתיימו עשרת המכות. צבאו של פרעה טבע במצולות הים. כספם וזהבם של המצרים נפל לידי בני ישראל, פיצוי על שנות הסבל הארוכות. יותר לא יצטרכו היהודים ללבון לבנים ולקושש קש. חלפו ללא שוב הימים הקשים בהם עמלו להקים ערי מסכנות לפרעה. אין יותר גזרות קשות, אין תינוקות המושלכים ליאור. משה רבנו גאל את בני עמו מבית העבדים המצרי ועתה הוא חופשי לשוב למשפחתו הממתינה לו בארץ מדין. דומה שדרמת היציאה ממצרים הגיעה סוף-סוף ל"הפי אנד" המוצלח שלה. בהוליווד כבר היו ממהרים להדביק בשלב זה את כתובית הסיום: "ואז הם חיו בעושר ואושר", ומריצים את הקרדיטים…

 

אבל כאן זה לא הוליווד. כאן הם החיים האמתיים, ובחיים האמתיים כל סוף הוא רק ראשיתה של התחלה חדשה. בני ישראל יצאו ממצרים. נכון. הם כבר אינם עבדים לפרעה. גם זה נכון. אבל מה עושים עם החופש הזה? מהו התוכן שיש לצקת לחיים החופשיים שבו הם זכו זה עתה?

 

התשובה לשאלה זו איננה פשוטה וניתן לקבוע שכאן, בדיוק בנקודה זו, נכשלו כמעט כל תנועות החופש והשחרור שקמו לאורך הדורות. הם שחררו בני אדם מעבדות אך לא העניקו להם תוכן אחר בחייהם ועל כן מה שקרה בסופו של דבר שעבדות מסוג אחד הוחלפה בעבדות מסוג אחר. במקום להיות משועבדים לצורר או לדיקטטור הם נעשו משועבדים לדחפים גופניים שונים, לסיפוק צורכי היצר, למרדף עיוור אחר תענוגות החיים או רכושנות חסרת תכלית. אלו הן צורות עבדות מעודנות יותר וברוטליות פחות מאשר שעבוד לפרעה אך עדיין לא מדובר בחירות של ממש. והסכנה הגדולה הייתה שלאחר השיא הגדול של היציאה ממצרים יגלשו בני ישראל בחזרה למצב של כעין-עבדות זו וינהלו צורת קיום חסרת משמעות וחסרת תכלית.

 

מסיבה זו היציאה ממצרים איננה סוף הסיפור אלא רק תחילתו. חג הפסח אינו עומד בפני עצמו. הוא מחובר באמצעות גשר של ימים הקרויים "ימי ספירת העומר" לחג הבא אחריו – חג השבועות, הזמן בו ניתנה תורה לישראל.

 

רק אחרי קבלת התורה הושלמה תמונת הגאולה. רק אז נעשו בני ישראל לבני חורין אמיתיים, לא רק משוחררים מעולו של פרעה הרשע אלא מצוידים גם בתכלית, במטרה, באידיאל שכדאי לחיות עבורו. זהו מסלול הגאולה בו צועד היהודי – אסור להסתפק רק בבריחה מהעבדות הגשמית. צריך להשתמש בבריחה הזאת כקרש קפיצה כדי להגיע לחירות האמיתית של חיי תורה ומצוות.