התורה נותרה בידינו

 

גם בהיותנו שרויים על אדמתנו, גם כאשר עדיין הנפנו את החרמש על שדותינו, חייבים היינו לספור את הימים והשבועות מזמן חרותנו עד זמן מתן תורתנו. בכך הבאנו לידי ביטוי את השקפתנו, כי לא בנכסים גשמיים ולא בחרות מדינית אנו רואים את פיסגת ישע האדם, כי אם בשמירת התורה.

 

חשיבותה של התורה גדלה עבורנו לאין ערוך לאחר שגלינו מארצנו וקיפחנו את עצמאותנו. התורה נותרה הקשר האחרון שחיבר את כל היהודים בכל התפוצות. התורה היא הקרקע היחידה והנכס היחיד שנותרו לעם ישראל, אחרי גלותו מארצו. היא הוכיחה בעליל כי היא עשויה להיות תמורה נפלאה לכל יתר הנכסים אשר אבדו מאיתנו.

 

מדי שנה נוסף זוהר חדש לכתר התורה, ושומרי התורה אימצו אותו מדי פעם ביתר שאת וביתר רגש אל ליבם, ביודעם כי זהו אוצרם היחיד. כל צרה ותלאה נמצאה להן נחמה בתורה, כל שמחה חדשה שקרנה בזיו של מצוה, כל ניסיון חדש שעמד בו עם ישראל במשך תולדותיו, הדגישו ביתר שאת את המרחק הנשגב שבין נכס נצחי זה לבין הנכסים הגשמיים שאבדו. הארץ ניתנה ביד אויב והחירות קופחה, אבל התורה, נותרה בשלימותה.

 

היא היתה חרבו וקשתו של העם, גאוות תפארתו וחירותו, על אף כל ההשפלות והדיכויים מבחוץ. כאשר התבוננו ישראל סביבם וערכו השוואות בינם לבין שכיניהם, עלתה קרן התורה בעיניהם שבעתיים.

 

"ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר" (דברי הימים-א' ט"ו, כ'), בדומה לאבותיהם הראשונים כך התהלכו ישראל כעדר מפוזר ומפורד, חסר מולדת וחירות, בין עמים גאים על אדמתם. מידי פעם השוו ישראל את גאוותם האנוכית ואכזריותם של אלה, לעומת הקדושים והטהורים, אשר גדלו על ברכי התורה ואשר רמתם המוסרית לא ירדה כמלוא נימה אפילו בימי פורענות, בעת שהעמים שללו מהם אפילו קורת גג עבור עולליהם ופיסת אדמה לקבורת אבותיהם.

 

לכן, נצמד עם ישראל ביתר שאת לנכס היחיד שנותר לו, ביודעו היטב, כי רק הוא עשוי לחסנו ולהצילו מן השחיתות והאכזריות אשר פשו סביבו. הוא ידע, כי רק התורה עשויה לשמור על חיי רוח, על טוהר המידות, על זוך המצפון, על אושר אמיתי בחיי המשפחה ועל צדק ויושר ביחסים שבין אדם לחברו. כל התכונות המוסריות הללו, זרות היו לכל אותם עמים שרדפו את ישראל.

 

בנדוד בני ישראל על פני עיי חרבות המדיניות ושרידי גאון העמים, בברחם בחשכת הלילה, תוך ידיעה ברורה, שהם צועדים לקראת השחר הנצחי של תקומתם והתחדשותם, יד ביד עם התורה הקדושה, אותה ספירה צעדה עמם החל מחג החירות ומליל "חרמש בקמה", עד לחג מתן התורה, אשר היה להם הנכס היחיד הנצחי. היתה זו התמורה היחידה למולדת וחירות במשך מאות שנות החושך, ומקור התקווה האיתנה לאור השחר העתיד לעלות ולחדש את נעורי העם.

 

אכן, היטיבו ישראל לבקש מאת ה' בשעת ספירת הימים והשבועות: "יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך".

 

לכשיבשילו הפירות מקץ מאות בשנים ונדע להבין את ערכה הנצחי והאמיתי של התורה, שאינה ניתנת לשום המרה והחלפה. כאשר נשתוקק לשוב ולהיות עם בן חורין בארצנו העצמאית, לא רק כדי להשתחרר מעול שיעבודן של האומות, אלא כדי "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

 

[ערכים]