דמי כיס

 

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: (כ"ה א')

 

 

כולנו מכירים את תופעת הבזבוז, בקרב צעירים ומבוגרים כאחד, באופן כרוני או בצורה נשלטת.

 

מאפייני תופעה זו רבים, וביניהם אנו מוצאים את הילד שכל כניסה עימו למרכול או חנות, מלווה בבקשה או בדרישה חד משמעית "תקני לי". יש שמסתובבים עם דמי כיס באופן מופרז ובלתי אחראי מבלי יכולת לשמור על עצמם ולהתאפק מלהוציא ולבזבז את הכסף, לצורך או שלא לצורך.

 

בגיל מבוגר יותר, באים הדברים לידי ביטוי בצורך לחדש את מלאי הבגדים בארון באופן בלתי פרופורציונאלי לצרכים המציאותיים הקיימים, או בצורך להיות תמיד עם מאה שקלים ויותר בכיס, כאשר אין לדבר כל הצדקה.

 

תופעה מדאיגה יותר ומסוכנת יותר, קיימת אצל מי שמתיר לילדו "להרוויח" כספים ממקורות אחרים שאינם במסגרת הבית, או לקבל מתנות בצורת כסף –מאנשים זרים. כאן יש להוסיף לכל הבעיה את "הבנת" הילד שהכסף הזה הוא בעצם "שלו" באופן פרטי לחלוטין, ללא שתהיה לאי מי האפשרות להורות לו מה יעשה בכספו האישי ומה יקנה בו.

 

דיונים רבים נידונו, ודעות שונות נשמעות, בקשר למציאות כסף מזומן כדמי כיס אצל ילדים. הדעות חלוקות בראש ובראשונה על עצם הימצאות זו, ובהמשך נחלקות שוב הדעות – שאם אכן יש לאפשר לילדים את הימצאות הכסף, אזי באיזה גיל יש לעשות זאת ובאיזה מינון.

 

אלו השוללים את מציאות הכסף, טוענים, שעלינו לחסוך מילדינו את הצורך להתמודד עם מטלה נוספת שאינה מחויבת כרגע, ודי לנו במה שיש עלינו לחנך ולהרגיל אותם לכללי חיים רבים אחרים, שהם חיוניים יותר, מהותיים, ונוגעים במישרין לעתידם והצלחתם בהמשך הדרך. רק כאשר הילד גדל והוא מצוי בשלב החיים הקרוב יותר לזמן שיהיה עליו לעשות זאת כאדם עצמאי, יש ללמדו ולהכינו כראוי לכך. אך ברור, שבמקרה זה, דרך החתחתים תיהיה קלה יותר באשר הנער הוא בוגר דיו וכבר הענקנו לו את הכלים הבסיסיים להתמודדויות אלו.

 

אך טעות גדולה היא לחשוב, שבעיה זו קיימת רק אצל ילדים או בגיל הבגרות, כי האמת חייבת להיאמר, שהבעיה חריפה הרבה יותר אצל המבוגרים ודמי הכיס שלהם. אלא, שאת המבוגרים אף אחד אינו מחנך, ואין מי שירגיש אחראי על חינוכם, קשה גם לחנכם בדרך כלל.

 

ולכן, דמי הכיס של המבוגרים הם הבעייתיים ביותר, הכסף הוא כסף "שלהם", הם הרוויחו אותו והם בהחלט מרגישים שלאף אחד אסור לומר להם מה לעשות בו ומה לקנות בו !!!

 

לעיתים מדובר רק באחד מבני הזוג ש"חולה" במחלת הבזבזנות, אך לרוב מדובר במחלה מדבקת, שדי מהר נתפסת גם אצל הצד השני, וכך הופך הזוג להיות "סופר בזבזן".

 

קונים וקונים וקונים, מה שצריך, ובעיקר מה שלא צריך, משפצים, בונים, מזיזים, משנים, הכל הכל, העיקר שזה יעלה כסף – והרבה כסף, כי אנשים מסוג זה אינם מתפשרים על איכות, בגדים לתינוק ? רק בקניון בחנות היוקרתית של …. ; ורהיטים ? רק בתל אביב אצל הנגר שעשה את השולחן של ראש הממשלה.

 

וכך מתפתחת אובססיית הקניות וההוצאות וצוברת תאוצה על ידי התעדכנות בלתי פוסקת בכל החדש והמתחדש. דרך אגב, בענייני צדקה על פי רוב לא תראו אצלם את ההתעניינות האובססיבית לבדוק למי באמת מגיע ו"כמה" מגיע, כי הוצאה זו נראית להם משום מה – "בזבוז". בהמשך הדרך הם מסתבכים כמובן בהלוואות ובגילגולי כספים שאין להם סוף ואין להם תכלית. מה שנוסף כליווי קבוע לחיים היא הדאגה וחוסר מנוחת הנפש, הרדיפה הרדיפה…

 

פרשיות בהר ובחוקותי הם פרשיות ה"כסף" וההוראות בהן רבות בהקשרים אלו. התורה מצווה אותנו על מגוון של מצוות שיש ללמוד מהם כיצד רוצה התורה לראות את התייחסותנו אל הממון ומשמעויותיו.

 

אמנם, הכל מתחיל ונגמר בהוראה אחת ברורה וחסרת פשרות –אומר רש"ר הירש – הכסף הוא של בורא עולם, וניתן לנו כהשאלה לקיום, עלינו להתייחס אם כן לכסף ככספו של בעל הבית אשר יהי עלינו לתת לו דין וחשבון מדויק ומפורט על הוצאותינו ועל הצורך בהוצאות אלו.

 

החל ממצוות שמיטה המורה לנו על בעלות הקב"ה על הכסף, ובהמשך בהוראות בענייני עבדים ופדיונם, שחרורם ביובל ויציאתם לחופשי, הבעלות על השדות ושיחרורם ביובל. וכן בהמשך בפרשת בחוקותי על השפע המגיע עם שמירה על חוקי התורה והחסר הבא בעקבות עבירה עליהם. לסיום, מורה לנו התורה על דיני ערכי אדם ובהמה שכולם מימוש הכסף ומשמעותו.

 

עלינו לחנך את עצמינו ואת ילדינו, לשמירה על ערך הכסף כממון הניתן בידינו לקיום ולצורך בלבד. קשה מאד אמנם לקבוע אם לתת דמי כיס לילד או למנוע זאת ממנו והדברים ראויים לבחינה מדוקדקת בכל מקרה ומקרה, אך ברור הדבר, שיש לחנכו מקטנות להערכה נכונה לכסף, לידיעה כי לא מוציאים את הכסף על שטויות.

 

אמנם, צודקים ההורים הטוענים שיש להימנע מלומר: "אין לנו כסף", כיוון שדבר זה גורם לילד לשאוף כל ילדותו לזמן שיהי' לו כסף על מנת שיוכל לממש את רצונותיו ומאוויו וכך נוצרת אצלו תאוות ממון בלתי מרוסנת. יש לומר: "אין לנו צורך לקנות חפץ זה", או "זו לא סיבה להוצאה כספית", או "אפשר להסתדר בחיים גם בלי זה", כך, הוספנו לסירוב פן חינוכי מוצהר ומסר ברור, שלא כל מה שנוצץ קונים ויש צורך לבחון את הצורך האמיתי לפני ההוצאה.