סיפורו של מקלל

הוא כעס עד מאד…

הוא לא הצליח להירגע ולוּ לא במעט. כל הסובבים אותו ניסו בכל כוחם להרגיעו, לנחמו, ולהשתיקו… אך ללא הועיל…

הוא ממש ירד מהפסים…

הצעקות, הגידופים, הכעס, וחרון אפו הוציאו אותו משלוותו והפכוהו לאדם שמעולם לא הכרנו…

הכרנו אותו תמיד כאדם רגוע ושליו, כאדם נעים ובעל הליכות, כאדם נוח וישר, סימפטי וחביב לכל, אולם היום ראינו את הצד השני של המטבע…

היום ראינו אותו כשהוא הפסיד בדין.

הוא לא היה מסוגל לחשוב על כך שידו על התחתונה, מעולם לא היה אדם שגבר עליו בדין ובמשפט, הוא לא הסכים לשמוע את פסק הדין שניתן, שיָצא שהוא חייב.

כזה הוא היה המגדף / המקלל את השם…

וכך מתארת התורה את סיפורו, (ויקרא כד, י-כג)

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:  וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:

הוא יצא מבית דינו של משה רבינו (רש"י), הוא ביקש ליטע אוהלו בתוך מחנה שבט דן, שכן אמו היהודיה משבט דן הייתה, אולם נאמר לו כי ציוויו של אלוקים באופן ישיבתם במדבר אינו על פי מוצאה של האם אלא לפי מוצא האב כפי שנאמר (במדבר ב) 'איש על דגלו באותות לבית אבותם'

והוא כעס, כנראה כעס מאד, ייתכן שאפילו יותר מכך… וקילל!

הכיצד?

כיצד האדם שהתגייר (כפי שמציין רש"י) הצליח לרדת לבאר שחת בצורה דרסטית שכזאת? כיצד נהג בדרך רעה זו שמחמת כעסו לא סתם כעס… לא סתם צעק… אלא עמד גידף וקילל את השם???

האמנם?

נדמה איפה כי על כך התריע משה רבינו בצוואתו טרם מותו.

משה פונה לבני ישראל ואומר להם: 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם:  וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁאוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:

אל תחשבו בלבכם כי מעשי האדם הטובים והרעים אינם משפיעים אלא עליו בלבד. הראיתם פעם כיצד צומח לו האילן? מדוע לפעמים הוא גדל טוב ולפעמים האילן נוטה לצדדיו ואינו גדל בצורה הראויה לו?

התשובה לכך היא, שכן הכל תלוי כיצד שתלו את השתיל, מתי שתלוהו , והיכן שתלוהו…

אם תחילת הדרך נכונה היא הרי שהפירות, התוצאות, טובים יהיו גם לאחר שנים רבות נהנה ממראה האילן ומטוב פירותיו גם לאחר זמן רב עד מאד…

ומאידך…

אם תחילת דרכו לא נעשית בצורה הנכונה, הרי שפירותיו אם יהיו, לא יהיו במיטבם…

וכל כך למה? לפי שהכל תלוי הוא בשורש!

אם אתם מבקשים לראות את ילדיכם, נכדיכם ניניכם ודורות שאחריהם הולכים בדרך ה', הרי כי עליכם – השורש, להיות זך וטהור, להיות חזק, להיות עושי רצון ה' בשלמות וללא דופי… שכן אם לא חלילה, אם יש בכם שורש פורה ראש ולענה הרי כי בסופו של תהליך תוכלו למצוא… פירות שנבלו… חלילה.

לא בכדי ציינה התורה על אותו מגדף, 'והוא בן איש מצרי' וביארו חז"ל כי כוונת התורה לומר והוא בן איש מצרי, כאומר – הוא – אביו, גרם לו שקלל את ה', לפי שדרכן של מצריים לבזות את ה' כדוגמת פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו…

בחייו שמע הוא לא פעם 'מי ה' אשר אשמע בקולו…'

אביו שמע זאת מפרעה בדרשותיו, ועל שולחנם דברו תמיד בגנותו ובחוסר יכולתו חלילה של אלוקים…

נכון, הוא התגייר, הוא חזר בתשובה, הוא פתח דף חדש.

אולם, טיפות ההרס שחדרו לתוכי נשמתו עשו הם את שלהם, וכעת הכל יצא לחוץ.

כעת כשהוא יצא נפסד, הוא הוציא את ההרס שחדר לנשמתו…

ועל כך היה עליו ליתן את הדין…