כפית של זכות

לפני קרוב למאה וחמישים שנה היתה המערכה נטושה סביב הצורך בהכרה ממשלתית ביהדות האורתודוכסית בהונגריה. בראש המערכה ניצב הרב שמואל בנימין סופר, המכונה על שם ספרו ה"כתב סופר".

לאחר שהצליח להשיג הכרה ממשלתית ביהדות האורתודוכסית בהונגריה, עמד וכינס את מנהיגיה, רבניה וחכמיה, במטרה לחזק ולגבש את שורותיה של היהדות הנאמנה.

סלתה ושמנה של יהדות הונגריה התאספו יחדיו. והנה ה"כתב סופר" עולה אל הדוכן, מקדם בברכה את כל הנאספים ואומר: "שמעו נא, רבותי, מאחר שנתכנסו כאן אורחים כה נכבדים, ברצוני להציג בפניכם חפץ יקר ערך אשר עבר אלי בירושה מאבי, ה"חתם סופר", והוא קיבלו מאביו דור אחר דור, עד לזמן שבית המקדש היה קיים. אוצר יקר הוא במשפחתנו, שאנו שומרים עליו כעל בבת עינינו. מדובר ב"שקל הקודש" אשר השתמשו בו בזמן שעמד בית המקדש על תילו. כמדומני, שזהו מטבע יחיד הקיים בעולם. אשמח להראותו לכל הנאספים שיעבירוהו מיד ליד עד שישוב המטבע אלי".

ה"כתב סופר" סיים את דבריו, והמטבע עבר מיד ליד. כל אחד מן הנוכחים התבונן והתפעל. לאחר זמן קצר התנער לפתע ה"כתב סופר": "היכן המטבע?" כל אחד הביט בחברו שאליו העביר את המטבע, אולם המטבע איננו.

דממה נפלה באולם. הכול הבינו את ערכו של המטבע וביקשו לראות מה יהיה. ה"כתב סופר" קם ממקומו וביקש במחילה מכל הקהל הקדוש: "חלילה, אין אני חושד באיש. אולם שמא בשוגג נתחלף למאן דהו המטבע במטבע משלו, או נפל המטבע לכיסו של מאן דהו בלא משים. יבדוק נא איש בכיסו, שמא יימצא המטבע".

בדקו הכל בכיסיהם ופשפשו שוב ושוב בכפלי בגדיהם, ועדיין אין זכר למטבע יקר הערך.

ה"כתב סופר" קם ממקומו וביקש: "במחילה מכל הנאספים הנכבדים, שמא יבדקו איש בכיסו של חברו, אולי בדרך זו תמצא המטבע".

הכל הנהנו בראשם לשמע הצעתו של הרב, מלבד אדם אחד, תלמיד חכם מופלג, מתלמידי ה"חתם סופר". "אנא מכם, אל תעשו זאת, המתינו נא כרבע שעה, שמא יימצא המטבע", ביקש. הנאספים הביטו בו בתמיהה, אולם לא אמרו מאום מפאת כבודו, וה"כתב סופר" הנהן בראשו בהסכמה.

חלף עבר הזמן, ומאום לא אירע, המטבע עדיין בגדר נעלם. שוב קם הזקן ממקומו וביקש: "אנא אל יחר אפכם בי, המתינו נא עוד קמעא".

מששוב חלף זמן, ועדיין אין זכר למטבע, קצרה רוחם של רבים מן הנאספים שלא הבינו מה טעם להמתין. אולם הזקן עמד והתחנן: "אנא מכם, המתינו עוד כרבע שעה, יותר מכך לא אבקש".

משאך הוכרזה הארכה, נכנס שמשו של ה"כתב סופר" ובפיו בשורה: "הנה המטבע!"

התברר, כי כאשר ניער את המפה בחוץ, נפלה המטבע, ועתה, משעבר שוב באותו מקום והתבונן, מצאו מוטל בחוץ.

הכל חזרו והפנו את מבטיהם אל אותו זקן בשאלה, וזה פתח ואמר: "כאשר שמעתי על ההתכנסות החשובה הזאת, אמרתי להביא בפני המשתתפים דבר יקר ערך המצוי ברשותי, ירושה מאבות אבותי, מטבע 'שקל הקודש' דוגמת זה. אולם משראיתי את הכתב סופר מוציא את המטבע ואת שמחתו הרבה, לא רציתי לפגום בשמחתו, ולא אמרתי מאומה. כאשר נעלם המטבע מן העין, ונתבקשו הנוכחים לפשפש זה בכיסו של זה, ידעתי כי תמצא ה'אבידה' בכיסי, וידעתי גם ידעתי כי לא יועילו כל תירוצים שבעולם להצדיק את דברי כי מטבע זו שלי היא. חששתי כי יתחלל שם שמים. לפיכך, עמדתי ובקשתי כי ימתינו, ובאותו זמן נשאתי תפילה כי יימצא המטבע, ולא יהיה שם שמים מתחלל על ידי, ואכן נתקבלה תפילתי".

משסיים את דבריו, פתח ה"כתב סופר" ופנה אל כל הנאספים הנדהמים:

"עלינו להודות לה' יתברך שנמצאה האבידה, ונמנע חילול שם שמים, שהרי מי היה מאמין לדבריו? מעשה זה צריך ללמדנו, עד היכן מגיע ציווי התורה של 'הוי דן את כל האדם לכף זכות'. גם במצב שבו נראה מעל לכל ספק, כי מוטלת אשמה מוחלטת על מאן דהו, גם אז יש להמשיך ולחפש צד של לימוד זכות".

"אילו לא התאספנו היום אלא לצורך לימוד זה, דיינו!".

[ערכים]