"ואהבת לרעך כמוך" – כלל גדול בתורה

"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), הוא אחד הפסוקים המוכרים ביותר. בתודעת רבים הוא ידוע כסיסמה נאה שראוי לקשט בה את הכתלים. למעשה, זוהי מצוה המחייבת כל אדם לא פחות משמירת שבת, הנחת תפילין, נטילת לולב בסוכות או אכילת מצה בפסח.

כיון שמדובר במצוה שהיא מתחום "חובות הלבבות", עולה השאלה: כיצד ניתן לצוות על רגשות הלב?

תשובה על כך מוצאים אנו במסכת דרך ארץ: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הווי נושא ונותן בטובתו". טמון כאן המפתח ביחסי הגומלין שבין המעשים לרגשות בתחום אהבת הרע.

התורה מצווה עלינו לאהוב את הזולת. אהבה שתתבטא בהטבה בתחומים שונים. אם יתמיד האדם במעשי הטבה, סוף האהבה לבוא.

מסופר על רבי ישראל מסלנט, מחולל תנועת המוסר, שפעם בנוסעו ברכבת מקובנה לוילנה, התיישב לידו בחור צעיר שלא חדל להעז את פניו ולהציק לו. כשהגיעו לוילנה ונודע לבחור מי הוא בן לווייתו, חלשה דעתו ומיהר לבקש את סליחתו. למרבה פליאתו, ניסה רבי ישראל להפיס את דעתו, בשוחחו עימו על מטרת נסיעתו לוילנה. הלה גילה שהינו מובטל ומעוניין להתקבל לעבודה כשוחט, אלא שהדבר מותנה ב"כתב קבלה" שעליו לקבל מרבני העיר, לאחר שיעמוד בהצלחה במבחן. מיד נלוה אליו רבי ישראל ופנה עמו לאחד הרבנים כדי שיבחן אותו, יעמוד על טיבו ויסמיכהו כשוחט. אלא שהתברר, שהוא מנוער מכל תוכן, והלה לא מצא את ידיו ואת רגליו במבחן. כשנסוג בבושת פנים מתכניתו להתמנות כשוחט, ניסה רבי ישראל להרגיעו, באומרו שמן הסתם טלטולי הדרך הם שגרמו לו להכשל, ולבטח לאחר שינוח באכסנייתו יצליח במבחן.

כעבור ימים מספר פגש בו רבי ישראל ושאלו אם כבר נבחן שנית. הלה נענע את ראשו בשלילה, בהסבירו שהוא התעשת בדעתו והחליט שאינו ראוי לאיצטלה זו. על כן עומד הוא לשוב לעירו ולחפש פרנסה אחרת. אולם רבי ישראל לא הרפה. הוא הסדיר לו רב מומחה שהדריכו בסבלנות במלאכת השחיטה ובהלכותיה. ואמנם, לאחר מכן עמד האיש במבחן בהצלחה רבה, ורבי ישראל אף השיג לו משרה הולמת.

כשבא אותו שוחט להיפרד מרבי ישראל, העז לשאול על מה ולמה מצא לנכון לטרוח כל כך עבורו. רבי ישראל הסביר לו, כי חשש שמא נותרה בליבו טינה, ולכן החליט להתאמץ בכל יכולתו כדי להיטיב עמו. ההטבה תעקור כל שמץ של הקפדה… שהרי מעשי ההטבה משפיעים לטובה על רגשות הלב.

על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'", אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה".

רק ההצמדות לסיומו של הפסוק: "אני ה'", מקנה לו את תוקפו המעשי ומעביר אותו מכלל סיסמה רעיונית בלבד, לפסים מעשיים המסוגלים לחולל גדולות ונצורות במערכת היחסים בין הבריות.

משמעות ציווי זה היא שעל האדם לשנות את תפיסת עולמו. במקום שבמרכז תודעתו יעמדו הוא ואנוכיותו על מרכיביה השונים, יציב האדם במרכז תודעתו את ה' ותורתו.

המכנה המשותף שבין כל בני האדם, שכולם נבראו בצלם האלוקים. מכנה משותף קדוש זה מהווה גורם מרכזי לאהבת האמת האמורה לשרור ביניהם.

[ערכים]