משפטו של אוהב מלך

מלך ביקש להשליט חוק וסדר בארצו. הוא פרסם את חוקיו בראש חוצות ומינה שומרים ושוטרים שישגיחו, יפקחו וידווחו על כל חריגה ועל כל עבירה ומרמה. הדיווחים נמסרו לקטיגור הראשי. נקבע יום מיוחד בו ייסקר מצבו של כל אזרח. אם אמנם יתברר שהינו שומר חוק וסדר, הוא יזכה לשכר, ובאם לא, עתיד הוא להענש בכל חומר הדין.

במסגרת 'עבודתו' ציוה הקטיגור על בלשיו, שיעקבו בשבע עיניים אחר אויבו המושבע, אדם שהיה מקורב למלך ושימש כבן חסותו. הקטגור ציווה שיביאו לפניו דין וחשבון מפורט על כל מעשה ממעשיו, והוא אכן כתב אותן בספר עב כרס, החריגות הצטרפו לחשבון גדול.

בכליון עיניים המתין הקטיגור ליום הגדול, ליום המשפט, בו הוא יפרט את כל עוונותיו, והמלך ידיחו ממשרתו ויסיר ממנו את חסותו.

המלך ידע את כל אשר נעשה. מספר ימים לפני המשפט שלח אליו המלך שליח וביקשו כי יתן לאוצר המלך חלק מנכסיו ככפרה, ולאחר מכן, יבוא אל המלך לבקש את סליחתו.

בלשי הקטיגור באו וסיפרו לו: "אוהב המלך מפריש קנס מכספו ובא לפני המלך לבקש סליחה". אך הוא צחק ואמר: "לא יועיל לו מאומה. בקשת הסליחה בערב יום המשפט – אין לה ערך".

ביום המשפט, יום בו דנים את כולם, התייצב הקטיגור בגאוה ובביטחון, מאחר שהיה משוכנע שמילא את תפקידו בהצלחה רבה. להפתעתו, ענה לו המלך, שעניינו ייבדק בימים הקרובים והוא יקבל הודעה על כך.

נרעש הקטיגור: מה אירע? האם סר חינו בעיני המלך? האם עומדים להדיחו? הוא התאזר בעוז ואמר: "בעניינו של פלוני, המתחזה כאוהב המלך…" אך המלך היסה אותו: משפטו של אותו אדם נדחה לעוד עשרה ימים…

הקטיגור לא ידע את נפשו. מה מתרחש כאן? האומנם גמר המלך אומר להדיחו בימים הקרובים, ולפיכך דחה את משפט אוהבו, כדי שיבוא קטיגור נוח וימתיק את דינו?

ביום המשפט קיבלו כל שרי המלך את קיצבתם ופנו לדרכם עם שכרם. כל בני הממלכה נשפטו, רק שניים נותרו תלויים ועומדים: הקטיגור ואוהב המלך.

עשרה ימים המתין הקטיגור בלב פועם, נקרע בין חרדה לתקווה. ביום העשירי קרא המלך לאוהבו ואמר לו: "קח דורון מועט ערך זה, והבא אותו לקטגור כמנחה בשמי".

נטל האיש את המנחה והלך לבית הקטיגור. הקטיגור ראה את שונאו בביתו, ומנחה קטנה בידו… ראה, והבין הכול. הבין שאדם זה – בן חסותו של המלך הוא, והמלך מגונן עליו בחסדו, שכן בו הוא בחר כשלוחו להבאת הדורון. הוא גם הבין, שסר חינו בעיני המלך, שכן הוא שלח לו מתנה מועטת בלבד.

חרק הקטיגור את שיניו, עלה לארמון המלך והצהיר, שגם אם אוהב המלך שגה וחטא, כבר נתכפר לו בממון ובבקשת הסליחה.

הסכים המלך לדברי הקטיגור, ופטר את אוהבו לשלום.

עתה נסביר את המתרחש ביום הכיפורים, ונתמקד בעיקר באהבה שה' אוהב את עמו ישראל:

המלך הוא מלכו של עולם. בראש השנה, שהוא יום הדין, נפקדים כולם לטוב או למוטב. השטן ממונה להזכיר עוון ופשע, במיוחד צר ואויב הוא לאוהבי המלך, לעם ישראל. במשך כל השנה רושם הוא את עוונותיהם כדי לעורר כעס ונקם, אך הקדוש ברוך הוא מעורר את עמו להרבות בצדקה לפני יום הדין ולבוא לפניו בבקשת סליחה, מחילה וכפרה. ביום הדין עצמו, הוא לא מתגמל את השטן, ודוחה את המשפט ליום הכיפורים.

ממתינים השניים ליום הקדוש, ישראל לובשים בגדים לבנים, מתעטפים בטליתותיהם ועולים לארמון המלך לבקש על נפשם. אמר המלך, מלך מלכי המלכים: הכהן הגדול יקח שעיר עיזים וישלחם המדברה, דורון לשטן בשמי.

רואה השטן את הדורון הדל, והוא מבין שהמלך רומז לו שאהבתו נתונה לאוהבו, וחסותו פרושה עליו לשומרו. הוא חוסם את פיו מלהשטין, ועל כורחו פותח את פיו בסניגוריה על עמו האהוב של הבורא.

[ערכים]