בידוד הלשון הסוטה

"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו)

הלשון הועמדה השבוע לדין. היא נאסרה, לשון זו, המתגלגלת בפינו ויורה מילים לכל עבר, ללא חסך וללא מחשבה – והואשמה כחוק. גזר הדין ניתן בפרשתנו, בהתייחסות מפורשת לכל סעיף מסעיפי האשמה.

משפט מוזר לכל הדעות.

באחת הרשימות הקודמות הנוגעות לנושא פרשתנו פתחנו את דברינו כך:

"אנו ממריאים בפרשת השבוע הזה אל פלנטה אחרת, אל מדינת אוטופיה, אל אטלנטיס רוחנית. שם מזומנת לנו פגישה עם ציביליזציה מוזרה, שמערכת מושגיה שונה בתכלית מזו שלנו. זו מערכת, שבמרכז אורח חייה ניצבת… הצרעת, כתמרור אזהרה אדיר השפעה".

הסברנו אז, שצרעת זו פרחה בעורו של העברי המקראי, אם נכשל בעוון לשון הרע. זו היא מסקנת התלמוד לאור המימצאים, שסיפקה לו הפרשה בנידון:

"ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו… אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" (מסכת ערכין טו, ב).

הצבענו, באותה רשימה, על הקשר המהותי שבין חטאות הלשון לבין הצרעת, הפושה בגוף האדם. הוכחנו, שאין לצרעת זו דבר עם מחלת ה"לפרה" האיומה, הידועה כיום בציבור בשם "צרעת". אף הוספנו, שתגובה פיזית מיידית לחטא, בדומה לתגובת הצרעת לעוון הדיבור הרע, תיתכן אך ורק בחברת עילית טהורה, בעלת איכות רוחנית גבוהה ביותר, הדוחה מעצמה כל השחתה מוסרית.

אכן, תרבות משונה, המקדישה תשומת לב מרובה למילים, היוצאות מפי אזרחיה. הנאבקת מרות על טהרת הלשון. תרבות, המזכירה ללא הרף לנאמניה, שהדיבור יוצר את מהות האדם, ואין לזלזל בו. שהפה הנקי מצביע על הנפש הטהורה והמעודנת. ושהמילים המנסות לגעת, הן הן המעצבות את הנפש הזאת. מעצבות, במחזוריות של יחסי הגומלין, הקיימת בין המחשבה ההוגה, הפה המביע והרגש הקולט, אשר מטמיע את הנאמר, ברקמות נשמתו של המבטא אותן.

ועל הכל מעניקה תרבות זו, בפרשתנו, טיפול נמרץ ומהמם ללשון הסוטה. "נוק-אאוט" רוחני.

אין היא מקילה בעונשו של המדבר סרה ברעהו. אין קיום לחברה, כששולט בה חופש הדיבור הזה. אין היא מסכימה לדמוקרטיית הפה, המשתולל כאוות נפשו, המוציא דיבה על הזולת, המסכסך, באמצעות הרכילות, בין בני אדם (כמובן, תמיד בשם "צדק" או "אמת" כלשהם). העיתונים באותה ציביליזציה יוצאת דופן בוודאי היו משעממים. טורי הרכילות למיניהם לא הופיעו בהם, למגינת לבם של ההמונים מחפשי החוויות. ופרנסתם לא היתה על חדירה מתמדת לתחומו של הפרט. מה לעשות? חברה מקראית זו רצתה לחיות בלא זיהום אויר, באוירה צלולה כיין, והיא ידעה, שהחיים והמוות ביד הלשון, פשוטו כמשמעו.

כתוב במדרש:

"אמר רבי יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע (פירוש: חמש פעמים מופיע המושג "תורה" בפרשה בהקשר להלכות הצרעת והמצורע). "זאת תורת נגע הצרעת"; "זאת תהיה תורת המצורע" וכו'. ללמדך, שכל האומר לשון הרע, עובר על חמשה חומשי תורה (מדרש רבה ויקרא טז, ו).

שימו לב לנוסח דבריו של חכם זה: עובר על חמשה חומשי תורה. מדוע לא אמר: עובר על התורה כולה כנוסח, המקובל במקרים דומים?

כי רצה חכם זה להדגיש, שהמרכל על רעהו פוגע באושיות כל אחד מחמשת חומשי תורה בנפרד. שכן, חץ לשונו, המכה את רעהו בסתר, מוכיח, שאינו יודע לקרוא, שאינו מבין את האמור, שלא למד לקח מן הכתוב בספרים אלו, והוא לא ניחן בחוש אחריות כלפי החברה.

המרכל שלנו, אומר מדרש זה, מתעלם מסיפור הנחש בתחילת ספר בראשית (פרק ג). בפתח התנ"ך מוצבת הטרגדיה הנוראה, שגרם חטא לשון הרע. הנחש הוא שחולל את השואה האיומה הזאת, כשדיבר סרה על האלוקים באוזני האדם ("כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים" – בראשית ג, ה). כך דחף את המין האנושי אל זרועות החטא, הייסורים והמוות לכל הדורות. הפה של ידידנו שכח, כנראה, מה קרה ליוסף, כשהוציא דיבה על אחיו. כיצד שנאוהו ומכרוהו למצרים, והאב הזקן שקע באבל כבד.

גם ספר שמות מוסיף המדרש, גם הוא – מהווה אזהרה חמורה לתוצאות המילים הרעות שבפינו. "ההדלפה" של דתן ואבירם, גילתה את סוד הריגת המצרי על ידי משה, שהוכרח להימלט מפני חרבו הנוקמת של פרעה.

המדבר לשון הרע פוגע קשות גם בספר ויקרא, בו נכתבו אזהרות רבות בדבר שמירת הלשון (לדוגמא: "לא תלך רכיל בעמך" – ויקרא יט, טז).

ומה בספר במדבר? שם הדברים מדברים בעד עצמם. הוא הספר, בו פורסם סיפור המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה, אלו אשר מנעו בעקבות דיבה זו מדור המדבר את הכניסה אליה. ובחמישי מבין ספרי התורה, הוא ספר דברים, מוזכר עונש הצרעת שפגעה במרים, משום שדיברה סרה באחיה הנביא.

זהו כוחה המהרס של הלשון, שהמדבר לשון הרע מתעלם ממנו.

אם כן, תואם גזר דין, הפרשה להיקפו ולעומקו של החטא:

"כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא. בדד ישב. מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו).

"בדד ישב": שלא יהיו שאר טמאים יושבין עמו. ואמרו רבותינו:

מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל (רש"י).

כך שומרת חברת העילית על שלימותה, על בריאותה ועל איכותה.

היא נוטלת את המדבר לשון הרע, שהפריד בין איש לרעהו, שפורר מעט את החברה בדבריו, ומרחיקה אותו ממנה – אל הבדידות. שישב לבד, עם עצמו! שיבין שם, מחוץ למחנה, בשעות הבדידות הבלתי נסבלת של ימי ההסגר, את ערכה של החברה. שיחוש, עד כמה זקוק הוא לה. אולי, אז יקלוט את גודל חטאו, כשפגע בסביבתו בשוט לשונו.

לאחר ימי ההסגר, לא תמו ימי החינוך האישי. כשנרפאה צרעתו, מטילים עליו מעשי כפרה בפועל, המביאים אותו למודעות עצמית להבנת אישיותו:

"ולקח למטהר שתי צפרים… ועץ ארז ושני תולעת ואזב וגו'" (שם יד, ד).

"צפורים חיות": לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

"ועץ ארז" : לפי שהנגעים באים על גסות הרוח.

"ושני תולעת ואזוב": מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב (רש"י שם ע"פ המדרש).

בטרם ישוב מבדידותו אל המחנה ואל החברה, מלמדו הקרבן, שהוא מקריב, את המקור לצרעת חטאו: גסות הרוח ותחושת בוז כלפי הסובבים אותו. תחושה זו, היא שהתירה לו לזלזל בהם בלשונו. הבא, אפוא, שני תולעת ואזוב. זכור נא, שמעט ענווה רצויה מאד, למען גישה בריאה יותר כלפי זולתך וחברתך. לטובתך הוא.

זהו. כך היו המחשבות באותו עולם רחוק ומוזר. אכן, עולם מוזר מאד בעינינו, בני "דור הדעה" של התקשורת ההמונית והמתוחכמת.

[אש התורה]

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד