שירותי בריאות הציבור

 

מה הם חוקי התורה להסגר מצורעים ? חוקי הגיינה ציבורית או שמא חשש מהידבקות במחלת הצרעת שהייתה מקובלת כנפוצה בימי קדם בקרב היהודים. הרש"ר הירש בהבהרה חד משמעית על דעות קדומות.

 

אלו הם דברי הרש"ר הירש, וכל מילה מיותרת.

 

הלכות נגעים – יותר מכל שאר חלקי התורה – שימשו מקור לדעות המשובשות על "אופיים הסניטארי של חוקי תורת משה". אכן, המבט השטחי יכול למצוא סימוכין לכך. שהרי לכאורה מדובר כאן במחלות – במחלה מדבקת, הנפגעים ממנה נשלחים לבידוד, לשם איזו מטרה – אם לא כדי למנוע הדבקה? היה די בכך כדי לקבוע את אופיין של הלכות אלה, כל עצמן לא באו אלא לשמור על בריאות העם כביכול. והכוהנים, המשמשים במסגרת זו, אינם אלא חכמי רפואה. אולם מכל הרשימה הפתולוגית של מחלות אנושיות הוצאה דווקא "מחלת הצרעת", רק כנגדה ננקטו אמצעים משטרתיים. נראה איפוא, שיהודים סבלו ביותר ממחלה איומה זו, והבדייה של טציטוס – כאילו נתגרשו היהודים ממצרים בעטיה של צרעתם – יש לה, כנראה, על מה שתסמוך!

 

נעיין אפוא בדיני נגעים – בכלליהם ובעיקרי פרטיהם. נראה, אם יש בהם כדי לאפשר את ההנחה על אופיין הסניטארי של הלכות אלה.

 

הצרעת העיקרית – השחין – איננה מטמאה כשלעצמה. אותו "שחין רע", "שחין מצרים" "אשר לא תוכל להירפא" (דברים כ"ח, כ"ז. ל"ה) איננו מניח מקום לטומאה כלל. שהרי נאמר בפרק שלנו, שאין נגע טמא יכול לבוא, אלא לאחר שנרפא השחין וחזר ונוצר בו עור בריא (עי' לעיל י"ג, י"ח). אם כיסתה הצרעת את כל הגוף "מראשו ועד רגליו" (פסוק י"ב, י"ג), חזרה הטהרה. נמצאת זו התורה היוצאת מפי ה"רופאים הסניטרים": אם פורצת המחלה בכוח רב ומכסה את כל הגוף, הרי זה סימן להחלמה גמורה. והנה דווקא בשחין מצריים, "אשר לא תוכל להרפא" – הרי שיא האימה מתואר במילים: "מכף רגלך ועד קדקדך". עובדה פשוטה זו היתה צריכה לעורר תשומת לבולערער על התפיסה המקובלת.

 

והרי זו התנהגות מוזרה מטעם "משטרת התברואה". היא מסלקת בגדים, מיטות וכלים – החשודים כספוגים בחומר ההדבקה – כדי לחוס על בעליהם! עוד למדנו מכאן בתורה שבעל פה על ההתחשבות הליברלית של אותם"רופאים מטעם משטרת התברואה", הלבושים בגדי כהונה. והן התחשבות מעין זו היא חסרת כל מובן במחלה "מסוכנת" ו"מתועבת" כצרעת. שהרי כל עצמה של הכרזת הטומאה – והבידוד שהוטל בעקבותיה – לא באו אלא "למנוע סכנת הדבקה". אולם אימתי יש צורך בפיקוח המשטרה ובהטלת בידוד – אם לא בזמן שרבים נועדים במקום אחד, והמצורעים המתהלכים בקרב ההמונים עלולים להדביק משפחות שלמות ואף את האומה כולה! והנה דווקא באותם זמנים היו הכוהנים נמנעים מלפקחעל הצרעת. בשבעת ימי המשתה ואף בשלוש הרגלים, עת האומה כולה נועדה בעיר המקדש – וכן בשבתות ובמועדים – לא היו רואים נגעים כל עיקר (ראה פי' פסוק יד. נגעי בתים אינם מטמאים דווקא בירושלים – ראה פי' להלן י"ד, ל"ד). כבר הזכרנו לעיל (פי' פסוק נ"ט) את הכלל, שכל ספק נגעים בתחילה טהור. כלל זה מקל בהלכות נגעים יותר מאשר בשאר איסורים. אולם אילו היה מדובר כאן במחלות ובמניעתן, היה נוהג הכלל: "חמירא סכנתא מאיסורא" (חולין י ע"א) – והיה צורך להחמיר בהלכות נגעים. עוד ראינו (פי' שם): אפילו נודע בוודאות, שיש כאן נגע עם סימני טומאה – אלא שאין ידוע, איזה משני הכתמים הוא הנגע הטמא – הרי אין מטמאים את הנגע! ועוד הזכרנו לעיל (פי' פסוק מ"ו):אין מצורע משולח אלא מערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. ואילו בשאר חלקי הארץ – בכל ערי החצרים ובכל הערים שהוקפו חומה לאחר מכן – היה המצורע מתהלך בקרב ההמונים. שום "הסגר משטרתי" לא הגן על העם מפני סכנת ההדבקה במחלקת הצרעת. ורק בגדים מנוגעים היו משולחים מכל מקומות המגורים!

 

ויש לזכור עוד, שהלכות נגעים היו נוהגות רק בתושבים יהודיים של הארץ. מי שאינו יהודי לא נטמא בנגעים. נגעו לא היה טעון ראייה, ושום בידוד שלא הוטל עליו. גדולה מזו. אם היה בו נגע בהיותו נכרי – לא היו משגיחים בו גם לאחר שנתגייר (ראה פי'פסוק ב). וכן הדבר גם ביחס לביתו ולבגדו. דיני נגעים לא נהגו באלה – כל עוד היו ברשות הנכרי (ראה פי' פסוק מ"ז).

 

שיקולים אלה וכיוצא באלה מביאים אותנו לכלל מסקנה ברורה: אי אפשר כלל לומר, שפרק זה דן בריפוי מחלות ובמניעתן. אין להעלות על הדעת, שכוהנים ממלאים תפקיד במסגרת "שירותי התברואה". תדע שכן: שהרי בכל הפרק הזה אין הם נוקטים בשום אמצעים כדי לרפא את המחלות שלפניהם.

 

אכן גילויי המחלה, המתוארים בפרק זה, דבר אין להםעם מחלות העור המתוארות בכתבי מדע הרפואה תחת סוג הצרעת. הללו מתחילות בנפיחות דלקתית ההורסת את העור ומכהה את צבעה. ואילו הנגעים שלנו אינם אלא כתמים לבנים בעור. ובפירוש אמרו בתורת כוהנים שאין הם בולטים למעלה מן העור. ר' עובדיה ספורנו הרופא בפירושו לתורה כבר עמד על ההבדל שבין נגעים אלה – לבין המחלות האיומות המתוארות בשם צרעת בכתבי הרפואה. משום כך מאז ומתמיד היינו משוכנעים, שדיני הסגר ושילוח המוטלים על המצורע לא באו כלל כדי למנוע סכנת הדבקה.

 

והנה עתה הגיע לידינו דו"ח של וועדה שנתמנתה על ידי ממשלת בריטניה וועדה זו חקרה את הצרעת, השכיחה ביותר במושבות הבריטיות ומתפשטת שם במידה מבהילה. והיא קבעה את העובדה, שהצרעת – גם באותם גילויים נוראים – איננה מחלה מידבקת כלל. וכך נאמר שם ."השאלה העיקרית העומדת לפני הממשלה היא זאת: האם המחלה מידבקת או לא? אין ספק, שהיהודים ראוה כמידבקת – והסגר חמור הוטל על כל מי שנפגע ממנה. יחד עם זה סביר להניח, שכל שאר מחלות העור נתפסו – בהשקפה היהודית – כזהות עם הצרעת. לפי זה, אנשים שחלו במחלות העור המידבקות של אירופה החדשה – כגון בחצבת, בסקרלטינה ובאבעבועות – נכללו בחוקי ההסגר שהוטלו על המצורעים. אך זו עובדה הראויה לתשומת לב. נראה, שהיהודים של ימינו פגיעים פחות למחלות מידבקות משכניהם האירופיים. ושמא ניכרים בכך עקבות אותם מנהגים טכסיים – שהשפעה כה גדולה נודעה להם על כוחם הגופני של היהודים העתיקיים. אולם יהא הדבר כאשר יהא. כתבינו מכל חלקי תבל מעידים כמעט פה אחד: המחלה איננה מידבקת".

 

הדעה, שדיני נגעים הם אמצעים משטרתיים מטעם שירותי התברואה – איננה אפוא אלא פרי הדמיון. אך בלאו הכי, הרי התורה עצמה איננה מניחה כל מקום לספק ביחס למשמעות דינים אלה. תורת הנגעים נזכרת גם בספר דברים (כד, ח ועי' פי' שם). והיא כתובה שם במסגרת שורה שלמה של הכלות, שחשיבות כולן היא בתחום החברתי. כולן שוקדות על שמירת כבוד האדם ועל התחשבות באושרו של היחיד. וכך נאמר שם: "השמר בנגע הצרעת לשמר מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". שמירת ההלכות, האמורות בפרק שלנו, הפכה על ידי כך לחובה מצפונית של כל יחיד.בייחוד נאסר שם, להסיר את הנגע באמצעים מיכניים או בכל דרך אחרת.וזאת, אף על פי שהטומאה בטלה מדאורייתא עם הסרת הנגע, ושוב אין צורך בכל בידוד (ראה לעיל פסוק מו. ולפי דרכנו למדנו גם מכאן, שחובת הבידוד איננה נובעת משיקולי בריאות, שאם לא כן, היה רצוי להסיר את הנגע כדי למנוע את הצורך בבידוד). כן נאמר שם, שיש לשמור על כל המצוות הקשורות לתורת הנגעים. ביחס לשני אלה – האיסור והמצוה – הרי הכתוב מזכיר שם ניסיון של מרים הנביאה, שיש לזכור אותו לעד. ברור שהדברים רומזים למסופר בספר במדבר פרק יב. מרים נצטרעה, משום שדיברה לשון הרע במשה – ונסגרת שבעה ימים מחוץ למחנה. ונאמר שם, שהצרעת וההסגר הם אות לאף ה' על דבריה. שהרי כך השיב ה' למשה על בקשתו לרפא את אחותו. "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים? תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף". "ואביה ירק ירק בפניה" מבטא שם את כעסו של אב, המגיע עד כדי בוז. כך יש להבין את הצרעת, שנשלחה מאת ה'. ועונש זה נגזר כתוצאה מחטא חברתי, אשר – כמות שהוא מתואר לפנינו – הוא גם לשון הרע וגם גאווה.מעתה כל נגע צרעת הפוגעבאדם מישראל יזכיר לו את המאורע שנתנסתה בו מרים.מתוך כך יבוא לידי שמירה קפדנית של ההלכות הנוגעות בדבר.

 

נמצא אפוא, שיש לראות כל נגע צרעת כעונש על חטא חברתי. וההסגר מחוץ למחנה – מחוץ להיקף הלאומי שמסביב למקדש התורה – תכליתו וטעמו אינם אלא "היכלם". להחדיר באדם את התודעה של פחיתות מעלתו. ( "בוש" מציין אכזבה מבחינת ציפיות העתיד. "החפיר" – מבחינת העבר,שלא הובן כהלכה. ואילו "הכלם" מציין את תחושת הצער, הנובעת מחוסר כבוד בהווה.

 

ואכן גם חז"לרואים את הנגעים כעונש שנגזר משמים. בראש ובראשונה על חטא לשון הרע. אחר כך גם על החטאים העיקריים של החיים החברתיים, ששבעה מהם מנויים במספר. וכך אמרו בברכות ה' ע"ב. "כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה". וכך בערכין טז ע"ב. "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמר תורה בדד ישב וגו'". "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו? אמר הקב"ה, הוא עשה מעשה פטיט (=פטפוט), לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט".

 

אך מאידך מנויים שם טז ע"א שבעה חטאים חברתיים – במובן רחב יותר – שנגעים באים עליהם. "על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין". בויקרא רבה טז, א הם מנויים כך. "עיניים רמות, לשון שקר, וידים שפכות דם נקי, לב חרש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים". הם הםאותם ששה ושבעה דברים, האמורים במשלי ו, יז –יט, ושם תועבת ה' אשר שנא. "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו" (שם פסוק טז). וכך נתבארה שם החלוקהלששה ושבעה. "ושבע דכתיב זו שביעית שקשה כנגד כולן. ואי זה ? זה משלח מדנים" (לשון הרע). ואכן לשון הרע, המשפילהאדם בעיני חבריו והורגת אותו מבחינת רוחנית, כוללת כל אותם חטאים ומידות רעות. כולם כלולים בפרי אחד של השחתה מוסרית. אולם אותם חטאים ומידות רעות לא נזכרו כאן באופן מופשט. אלא הם קרויים על שם האיברים, המנוצלים בהם לרעה. שהרי לא נאמר כאן "רום עיניים" וכו', אלא "עינים רמות" וכו'. נמצא, שהעין והפה, היד, הלב והגל – כללו של דבר, האדם כולו הוא תועבת ה' אשר שנא. שהרי לא ניצל את האיברים והכוחות שניתנו לו כדי לנהוג בענווה ובאמת, כדי לעשות חסד וצדק ומעשים טובים, כדי לדבר אמת ושלום – אלא הוא נעשה לנושא היפוכם של כל אלה. משום כך הוא עצמו שנוי ותועבה לה'. וה' משלח נגע בגופו כאות לחרון אפו.כך הוא מגרש אותו מן התחום החברתי של מקדשו – עד כשי "הכלם". למען יאשם בעיני עצמו ויהרהר בתיקון מידותיו. כשם שנאמר במרים. "ויחר אף ה' בם וילך, והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג" (במדבר יב, ט-י) – כן הדבר לדורות כל הרואה נגע בגופו, בבגדו או בביתו – הרי נגע זה מורה לו. התנהגותו החברתית מעלה את חרון אף ה'. ה' לא ישכון בקרבתו ולא יתן לו הגנתו וברכתו.