מול קסמי הלידה

כלום חטא הוא ללדת? וכי חייבת האשה לחוש אשמה בהעניקה חיים לייצור חי נוסף? הלא מצווה מן התורה לפרות ולרבות!

מדוע, איפוא, מחייבת פרשתנו את האשה היולדת להביא קרבן חטאת (סוג קרבן, הבא לכפר על החטא לסוגיו), לאחר ימי טומאת הלידה? מדוע נאמר כך ב"תורת היולדת":

"וילדה זכר וטמאה שבעה ימים… ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים… ובמלאת ימי טהרה, תביא פר לחטאת… והקריבו לפני ה' וכפר עליה הכהן וטיהרה" (ויקרא י"ב, א'-ח').

הנושא הנידון בפסוקים אלו, הוא אחד מפלאי עולם: הלידה. ואילו הפרשה הצמידה לפלא זה – טומאה, חובת היטהרות ממנה וכפרה על חטאים לא נודעים.

מה הקשר בין השניים? מה יכול לגרום טומאה בתהליך ביולוגי מופלא זה, המדהים במורכבותו ובתחכומו גם את דורנו? איזה חטא מסוגל להיות טמון בהשתלשלות מקסימה זו, המצמיחה חיים ויוצרת אדם?

מסתבר, שלא על תהליך הלידה עצמה שורה, חלילה, טומאה. אפשרות הטומאה עלולה להיות שזורה בהשקפת האדם ובהסתכלותו על פלא זה, במיוחד יחסה של האשה בעת הריונה ובשעה שהיא יושבת על משבר לידתה.

הטומאה קשורה ישירות אל המוות. ביחס למוות, באה לידי ביטוי חירותו של האדם ועמידתו במישור הגבוה ממנו, או, חלילה, כניעתו בפני הכוחות הביולוגיים, החזקים ממנו, לכאורה.

חזקים רק לכאורה, שכן בתפיסת המקרא, האדם הוא נשמה עם גוף ולא להיפך. נשמתו, הניצוץ האלוקי, היא היא יישותו האמיתית, והגוף אינו אלא לבוש לה.

אולם כשמתייצב האדם מול המוות, בראותו את כיליון גוף קרוביו האהובים, חש הוא אזלת יד. צבעיו העזים והקודרים של החידלון הגופני משפיעים על תודעתו ועל הכרתו. רגשותיו דוחפים אותו אז להאמין, כי אכן זהו כל האדם, ובמותו הגופני נמוגה גם נשמתו. זו היא השפעה רגשית מסעירה ביותר. כדי להשיב לאדם את האיזון הנפשי ולחזק בקרבו מחדש את האמונה בדבר נצחיות האדם, הוא זקוק לזעזוע נגדי ומיידי. לא די במילים כדי להרחיק מחשבות ייאוש אלו ממוחו. התורה מטילה על אדם זה, שבא במגע עם המוות – טומאה. טומאה פיזית שממנה חייב הוא להיטהר.

בסיפור היולדת שלנו, המצב אינו שונה. בעת ההריון והלידה חלה בנשמתה נסיגת מה ממודעות חירותה הרוחנית. היא חשה כניעה מסוימת לתהליכים הביולוגיים העצומים השולטים בה. דעתה אינה נתונה לקסמי היווצרות העובר ברחמה, כי אם בעיקר לטרדה, לכאב ולסבל, המלווים תקופה נפלאה זו. אלו, כמובן, מסיחים את דעתה מן המופלא שבתהליך, ופוגמים בחוש ההשתאות שלה מן המתחולל.

והלא הסגולה להשתאות, התכונה להתפעל היא אבן הראשה בחינוכו של האדם היהודי. הידיעה והתחושה שאין דבר צומח מעצמו, הוא ה-א"ב המקראי. ההתבוננות המתמדת בפלאי הבריאה, בתבונה האין סופית המתגלה בכל המעשים, מן הגלקסיות האדירות ועד לצפונות המולקולה ולנפלאות ה-ד.נ.א. – היא חובה דתית, המעניקה שמחה עמוקה והתעלות למי שהתנסה בה. התבוננות זו היא היא המשחררת את האדם מן הזמני והחולף, וקושרת אותו בקשר אינטואיטיבי אל הנצחי, אל מה שמעבר.

יש לה לאשה זו, שחיים נרקמים ברחמה, במה להתבונן, ממה להשתאות ולהתפעל.

תהליך הלידה הוא חלק מחיינו. מאז היות העולם הוא כבר חזר על עצמו מיליארדי פעם. התרגלנו אליו. התרגלות זו הקהתה את רגש ההשתאות הטבעי שקיים בנו למראה כל דבר חדש. כדי שנמשיך להתפעם ממראה עינינו, גם לאחר שהפך למקובל ולטבעי, אנו חייבים לעסוק בפועל בהתבוננות כדי לעורר רגשות שהסתיידו.

אולם היולדת הכואבת והכנועה לדברי הפסוק: "בעצב תלדי בנים" (בראשית), רחוקה, כאמור, מהתפעלות זו. באותן שעות מעסיק התהליך הגופני בלבד את רוחה.

ובאה הטומאה וההיטהרות ממנה בתוספת קרבן החטאת על עצם הכניעה לביולוגיה הפרטית שלה, ומשיבים לה את האיזון ההכרתי רוחני בייעודה כאדם וכאשה.

[ערכים]