סכנה !!! הריגושים משתלטים !!!

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (י' א')

סכנה !!! הריגושים משתלטים !!!

כוח ההתרגשות, פועל לעיתים על האדם באופן שלילי, מתוך מחשבות שיסודן הוא חיובי.
כך מוסת האדם, מתוך רצון לנדב למען עבודת ה' עוד ועוד, והוא מקבל על עצמו קבלות שונות, גדרים וסייגים שונים שאין להם כל מקור או סמך כלשהו, הוא קופץ לדרגות שאינן שייכות לו ואינן בתחום השגתו, ועולה לגבהים עצומים – שהנפילה מהם קשה וכואבת.

התפילה שלו הייתה בהשתפכות הנפש ובערגה עצומה, 20 דקות של תפילת שמונה עשרה !
הוא לא היה מפספס "משמר" בליל שישי, כל הלילה ישב ולמד !
הדקדוק שלו בהלכה היה מדהים, לפנים דלפני לפנים משורת הדין ! 
מתוך שמירה על חשש קל ורחוק של לשון הרע, הוא לא דיבר בשנה האחרונה בכלל דברים בטלים!  [מתוך הספד על בחור "צדיק" שפתאום ירד מדרך התורה]

במאמרינו על פרשת צו, דיברנו על גיוס הרגש וכל כוחות הנפש לעבודת ה' – כחלק מחיובינו לעבודתו בכל האפשר והמצוי, וכדי לנצל כוחות אלו לטוב במקום להכניעם או לממשם ברע. אך, יש לשמור על גבולות, לא להיגרר ח"ו על ידי הרגש למחוזות בלתי רצויים – גם כאשר הכוונה היא טובה בראשיתה.

הכלל: אמנם יש לגייס את כל כוחות הרגש לעבודת ה', אך השליט והמדריך לכל הוא השכל, כי בלעדיו, יפרוץ הרגש ויסית את האדם למעשים שאינם רצון ה'.

כוח ההתרגשות, פועל לעיתים על האדם באופן שלילי, מתוך מחשבות שיסודן הוא חיובי !!!

כך מוסת האדם, מתוך רצון לנדב למען עבודת ה' עוד ועוד, והוא מקבל על עצמו קבלות שונות, גדרים וסייגים שונים שאין להם כל מקור או סמך כלשהו, הוא קופץ לדרגות שאינן שייכות לו ואינן בתחום השגתו, ועולה לגבהים עצומים – שהנפילה מהם קשה וכואבת.

כך גם, מוסת האדם על ידי הרגש, והוא איננו שם לב להבדיל בין עיקר לטפל, הוא משוכנע שיש בידו כוח לפסוק ולקבוע, לוותר על סעיף בשולחן ערוך או יותר מכך, עבור המטרה שנראית לו כרגע קדושה במיוחד.

הוא ישרוף, יגזול, יכה, יקלל, כדי למחות על עניין הדורש לדעתו מחאה חריפה, או יעבור על עשרות לאווים ואיסורי דיבור, כדי למחות ולהשמיץ אדמו"ר או רב מסוים שלדעתו אינו צועד בדרך הנכונה.

זו הייתה גם טעותם של נדב ואביהוא, אשר באו להקריב קרבן אישי מיוחד לנדבה עבור חנוכת המזבח – מתוך רצון לעבוד את ה', ולהתקרב אליו עוד ועוד. אך במותם – מסביר רש"ר הירש –  ציותה לנו התורה את הגבול והסייג שצריך האדם להציב בהתנדבותו לעבודת ה'.  

"אין ספק שכוונתם הייתה רצויה, שהרי הם קרויים "קרובי" גם לאחר שחטאו, וכוונה רצויה זו באה לידי ביטוי, בה בשעה שהאומה זכתה לגילוי קרבת ה', הרי הם חשו צורך בקרבן מיוחד משלהם".

הכוונה אם כן, הייתה רצויה וכולה קודש לה', לעבודתו, ולדביקות בו !!!

הדברים היו כל כך פשוטים וברורים אצלם, עד שלא חשו צורך לשאול פי מורה הוראה או את גדולי הדור – טרם יעשו את מעשיהם.

"הם היו בני אהרון, אך לא נמלכו באביהם תחילה, או דווקא משום שהיו בני אהרון היו סבורים שהם פטורים מכל נטילת עצה. הם היו נדב ואביהוא, רק יחידים בתוך עמם, ואעפ"כ לא נמלכו בגדולי האומה, או מתוך שייחסו ערך מופרז לאישיותם היו סבורים שדי להם בשיקול דעתם"

התורה, אינה מאפשרת ליחידים להמציא עבודות חדשות במשכן ה' או לחדש חידושים פרטיים בדרכי עבודתו. יש סדר עבודה מאורגן ומפורט, שנקבע בציווי השכינה, וכל שינוי ממנו, גם זה הנראה שינוי לטובה, הוא שינוי לרעה.
רצונך לעבוד את ה' ? עשה זאת במסגרת הניתנת לך ממנו !

"הננו מבינים אפוא את מות בני אהרון. מותם בשעת חנוכה ראשונה של המקדש, הוא אזהרה לכל הכוהנים שלעתיד, הוא מוציא כל שרירות מתחום המקדש, שכל עצמו אינו אלא מקדש לתורה. פעילות כוהני ישראל, תתבטא לא רק בהמצאת חידושים בתחום העבודה, אלא במתן תוקף למצוות ה'. במסגרת עבודת הקורבנות, אין מקום לשרירות סובייקטיבית, אפילו קורבנות הנדבה חייבים להיעשות במסגרת הצורות שנקבעו להם, כי מקריבי הקורבן מבקשים קירבת ה', אך זו לא תושג אלא על ידי שמיעה בקול ה' וקבלת עול מצוותיו"

הורים, מחנכים, בקלות רבה יוכלו לזהות את הצעירים הנמרצים, שכוחם במותניהם ודמיונם בראשם, וכבר עתה נראה כי עתידים הם למצוא את הדרך לממש את תכניותיהם החיוביות, באופן מוגזם ורגשני ללא שכל.

יש לחנכם מגיל צעיר, לחזור ולשנן באוזניהם, כי השכל חייב לגבור על כל רגש, וכי יש הלכה בישראל, והיא הקובעת את דרכי האדם ופעולותיו. עלינו לחזור ולשנן באוזניים הצעירות, כי בראש ובראשונה יש "שולחן ערוך", המדריך את היהודי כיצד ינהג, וכל סטייה מהלכה קטנה בשו"ע דורשת פסק מיוחד ומפורש. עלינו לשמור על הצעירים, לבל ייסחפו אחרי הרגש.

לא לקיצוניות,
לא להגזמות,
לא לקפיצות גדולות,
לא לצעידה עיוורת ללא שכל והגיון !

"לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח, הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. אין סמלי המקדש פונים אל הדמיון, אלא אל השכל הצלול והבהיר. כי רק השכל המשיג בבהירות, והמסיק מסקנות נכונות והמכניס כל פרט למסגרת הכלל המתאים לו, רק הוא, עשוי להדריך את צעדינו להגשים במעשינו את מצוות ה'. בני אהרון מתו, מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות לבם, ומכאן הלקח לכל כהני העתיד ולכל מורי הוראה בישראל, יראו עצמם רק כמשרתי המקדש וכמלמדי תורה ומקימיה, אל ילמדו את מה שליבם אומר להם, אלא יורו את משפטי ה' ותורתו. יהיו שליחים ומדריכים לקיום מצוות, ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה. מורה הוראה בישראל חייב להיות תלמיד חכם כל ימיו"

אין בדברים אלו כדי לגרוע ח"ו מעבודתם בפרישות של מי שהגיע לדרגה הנכונה ושל מי שנטל על עצמו להתקדש ולהיטהר. ברור גם, כי ללא רגש כמעט ולא יוכל היהודי להשלים את עבודתו הרוחנית הראויה. אולם, יש להעניק תשומת לב יתירה למינון הנכון והראוי. והדרך הנכונה, כפי שהובהר לעיל, היא על ידי מורה דרך המכוון ומנווט את מסילות הדרך העולה בית אלוקים – בהתאם לדרגתו הרוחנית של תלמידו, על פי השולחן ערוך על כל חלקיו.