להתפלל או לא להתפלל, זאת השאלה!

הגדל

אלי צועד לאיטו במורד הסמטה החשוכה, כאשר לפתע קופצים למולו שני רעולי פנים, האוחזים בידיהם אקדחים גדולים. הוא נבהל מאד, מניף את ידיו אל השמיים ומתחיל להתפלל, "ריבונו של עולם, אנא הצל אותי מהצרה הזו! אני מוכן לעשות בשבילך ה-כ-ל, כל דבר – אני מוכן ללכת מהיום כל יום לבית הכנסת, אני אקפיד ללמוד תורה בכל יום ואני אפילו מוכן לתת את מחצית המשכורת שלי לצדקה בכל חודש!"

באותו הרגע, מגיעה לסמטה החשוכה ניידת משטרה ושני הנוכלים בורחים במהירות מהמקום. אלי מרים את מבטו אל השמיים ואומר: "בעצם, ריבונו של עולם, תשכח מכל מה שאמרתי. כבר דאגתי להכל בעצמי!"


מהותה של התפילה

פרשת השבוע שלנו מתארת, כיצד הוקרבו הקורבנות בבית המקדש וכיצד היוו למעשה את אמצעי התקשורת העיקרי בין עם ישראל לקב"ה. עם זאת, בימינו, הקשר העיקרי שלנו עם הקב"ה בא לידי ביטוי דרך התפילה היומיומית שלנו. (לדוגמא, תפילת שחרית ותפילת מנחה מייצגות את קרבן ה"תמיד" שהיה מוקרב בכל יום בשעת הבוקר והצהרים). כיום, לכל יהודי יש את 'המקדש הקטן' שלו – בית הכנסת. כבר אין צורך בגורמים חיצוניים שישמשו כמתווכים בינינו לבין הבורא.

הקב"ה שומע אמנם את כל תפילותינו, אך עם זאת עלינו לזכור, שלעיתים תשובתו היא שלילית. לא תמיד אנחנו יודעים מה בדיוק מתאים עבורנו באותה נקודת זמן ולא תמיד אנו מבקשים את הדבר הנכון והרצוי לצמיחתנו הרוחנית. הורה טוב (והקב"ה הוא הרי 'ההורה האולטימטיבי'), לעולם לא ייתן לבנו המתבגר את המפתחות לרכב המשפחתי, במיוחד כאשר הנער אינו מספיק אחראי ומיומן במלאכת הנהיגה. לא יעזרו כל התחינות והבקשות של הנער. אם ההורה מרגיש שהדבר יסכן את חייו של בנו, המפתחות לא יימסרו לידיו בשום פנים ואופן. בדומה לכך, גם הקב"ה מסרב לעתים לבקשותינו וסיבותיו עמו.

אך התפילה, היא למעשה ההזדמנות שלנו להתגבר על כל ההגבלות הללו. המילה "להתפלל" גזורה מהשורש "פ.ל.ל", שמשמעותו – לבחון, לבדוק. הטיית הפועל "להתפלל" – בבניין 'התפעל' – באה לבטא פעולה, שאדם פועל על עצמו (כמו 'להתלבש', או 'להתארגן'). לכן אנו מבינים שהפועל "להתפלל" הוא בעצם פעולה של בחינה ובדיקה עצמית, שהאדם עושה לעצמו. האדם למעשה ממקד את מבטו אל תוך ה'אני' שלו. מסתכל אל תוך עצמו. כאשר אנו מתפללים, אנחנו מביטים אל תוך עצמנו ושואלים: "מה אני צריך לשנות בעצמי, בכדי להשיג את כל מה שבאמת הייתי רוצה מהחיים שלי?"

משמעותו של שינוי ה'עצמי' פירושו – שהיום אינני אותו האדם, שאתמול קיבל תשובה שלילית מהקב"ה. כאשר אני משתנה, קיים סיכוי גדול שבעקבות כך, גם תשובתו של הקב"ה תשתנה, כיוון שאני כבר לא אותו האדם. יכול מאד להיות, שמה שלא התאים לי קודם, יהיה כעת נכון עבורי.

לעיתים אנו מתחילים להעריך דבר מסוים, רק כשהוא נלקח מאתנו ואיננו עוד. כאשר אנו חולים בשפעת ומבריאים זמן קצר לאחר מכן, אנו מתחילים לפתע להעריך את העובדה שאנו בריאים. אבל זה לא צריך להיות כך! הרי איננו אמורים לחלות במחלה, רק בכדי שנתחיל להעריך אחר כך את הבריאות הטובה שלנו!

הברכות שאנו מברכים במשך כל היום, הן למעשה דרכה של היהדות לעורר את תשומת ליבנו אל כל מה שנמצא סביבנו. חכמינו אומרים, שאחת הדרכים שניתן לשמור על בריאותנו, היא לומר את ברכת "אשר יצר" בכוונה מלאה. ברכת "אשר יצר" היא ברכה שנאמרת, תאמינו או לא, לאחר שאנו מתפנים בשירותים. אנו מודים לקב"ה, על שיצר את הגוף שלנו, תוך תחכום ותכנון ברמה מדהימה, עם כל הפתחים והנקבים הדרושים לשם ניהול אורח חיים בריא ותקין. אנו מודים לו על כך ומכירים בעובדה, שאילו אחד מהפתחים הללו היה נפתח או נסתם שלא בזמן המתאים, לא היינו מסוגלים להמשיך ולחיות. כאשר אנו אומרים את הברכה הזו מתוך כוונה מלאה, אנו למעשה מודים לקב"ה על בריאותנו התקינה.

כך שיש באפשרותנו להעריך את כל הטוב שבעולם, מבלי שניאלץ קדום לכן להתמודד עם החסר שלו!


העריכו את המתנות

אם אמנם התפילה מיועדת רק לטובתנו האישית, אז מדוע כל תפילה שאנו מתפללים, חייבת להיפתח ב'צרור' שלם של תשבחות כלפי הקב"ה?

אחת המטרות של דברי ההלל הללו, היא לעורר את תשומת ליבנו ליכולתו האינסופית של הקב"ה לעזור לנו. אנו מקדישים ומייחדים לכך זמן ומחשבה עמוקה, בכדי שנוכל להכיר ולהעריך את כל מה שהוא עושה למעננו. כאשר אנו מכירים בכוחו וביכולותיו האינסופיות, בקשותינו הופכות כנות ועמוקות יותר.

והוא אכן עושה בשבילנו כה הרבה! הלא כיצד אנו יודעים שהורינו אוהבים אותנו? אנחנו רואים את כל הדברים שהם נתנו לנו ומסיקים מכך, על אהבתם הגדולה כלפינו. הקב"ה לעומתם, העניק לנו מתנות בעלות ערך הרבה יותר גדול ונצחי. אם אתם מרכיבים משקפיים ואדם מסוים משפר את איכות הראיה שלכם באופן משמעותי, ברור שתרגישו כלפיו אסירי תודה לנצח, לא? אז ראוי להכיר בכך, שהקב"ה העניק לנו עיניים, אוזניים, שכל ואפילו את החיים עצמם! הידיעה הזו, שהקב"ה יכול לעשות הכל, היא זו שנותנת לנו בסופו של דבר את הכוח ואת הרצון להשיג את כל מה שנמצא אף מעבר להגבלות האישיות שלנו.

זוהי הסיבה, שכאשר יהודים מתפללים בבוקר, הם פותחים בברכות שמטרתן להודות לקב"ה על מאור עיניהם, על יכולתם לנוע ממקום למקום, על רמת המודעות שלהם ועל החופש שלהם לנהוג כרצונם. הברכות הללו מעוררות בנו את ההערכה שאנו מרגישים כלפי הקב"ה ומזכירות לנו את כל המתנות שהוא הרעיף עלינו מיום היוולדנו ועד כמה גדולה אהבתו אלינו. כאשר אנו מעריכים בצורה אמיתית את כל מה שיש לנו, הקב"ה ממילא רוצה להמשיך ולהעניק לנו עוד ועוד.

אותו הדבר מתרחש בין הורים לילדיהם. אם לדוגמא, קניתי לבתי צעצוע חדש והיא פשוט חוטפת אותו מבלי להביע הערכה כלשהי, אז (אם אני הורה טוב), עלי להפסיק לקנות לה צעצועים נוספים, עד שתתחיל להעריך את מה שכבר קיבלה! אנו מסוגלים להבין, שילד שהוריו מיליונרים וההורים נותנים לו כל מה שהוא רוצה, יהיה ילד מפונק מאד. חוסר הקפדה על מילות תודה והערכה, אינה מאפשרת לצפות להתנהגות שונה מהילד.

אותו הדבר נכון גם במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. בוודאי שהוא מסוגל לתת לנו כל מה שנבקש ממנו; הקב"ה הרי "עשיר וחזק" יותר מכל מיליונר שחי או יחיה אי פעם על פני האדמה הזאת. אך מכיוון, שהקב"ה מקפיד לעשות רק מה שבאמת טוב ומועיל לנו, הוא לא תמיד נענה לבקשותינו. הקב"ה רוצה לעזור לנו לצמוח והוא מעוניין שנרוויח ביושר את המתנות שלו – וע"י כך, נהפוך לאנשים גדולים יותר.


כל כך הרבה לחם, כל כך מעט זמן

פרשת השבוע שלנו (ויקרא ז':15-11), דנה בקרבן 'התודה'. קרבן שהיה מוקרב בבית המקדש, עבור כל אדם שניצל מסכנה גדולה ומאיימת – כמו למשל, אדם שהחלים ממחלה קשה, או אדם שנחת בשלום מטיסה ארוכה. קרבן 'התודה' הזה כלל ארבעים כיכרות לחם, אותן היה האדם אוכל בסעודה חגיגית, כאות הערכה על כך שניצל מסכנה.

הגמרא מציינת, שקיימים שני מאפיינים חריגים בקרבן 'התודה' הזה, שמבדילים אותו משאר הקורבנות הדומים לו:

  1. הוא מכיל כמות עצומה למדי של מזון – ארבעים כיכרות לחם.

  2. כל הכיכרות חייבות להיאכל תוך זמן קצר ביותר – עשרים וארבע שעות בלבד! ברור לכולנו, שהמביא את קרבן 'התודה', לעולם לא יהיה מסוגל לאכול את כל הכיכרות הללו בזמן כה קצר! אז מדוע התורה בכל זאת מחייבת אותו לעמוד בתנאים כל כך קשים?

התשובה לכך, שהתורה רוצה ליצור מצב, בו האדם לא רק יעריך את מזלו הטוב, אלא גם יחלוק את רגשות התודה שלו עם אנשים אחרים. כמות הכיכרות שעליו 'לחסל' היא כה גדולה, עד שהוא נאלץ להזמין לסעודה שלו את כל בני משפחתו וחבריו הקרובים, בכדי לשתף אותם ולפרסם באוזניהם כיצד ניצל מהסכנה הגדולה.

כיום, כאשר בית המקדש אינו קיים, אנו אומרים את ברכת "הגומל" בבית הכנסת, במהלך קריאת התורה.

כאשר אנחנו מפרסמים את נס ההצלה, שהקב"ה גמל עמנו, אנחנו למעשה מחזקים את הקשר ואת האמונה שלנו בו. זוהי המהות האמיתית של המושג 'קידוש השם' – קידוש שמו ברבים. לאחר ביאת המשיח ולאחר שתתגשם הגאולה השלמה בעולם, כבר לא יהיה שום צורך בקורבנות 'החטאת' (קורבנות המובאים למקדש, על ידי אדם שחטא ומטרתם לכפר על מעשיו), משום שלא יהיו בעולם אנשים שיחטאו. אך קרבן 'התודה' יישאר לתמיד, משום שהצורך האנושי להכיר תודה על כל הטובות שבעולם – הוא צורך נצחי.


התנתקו מהרעש החיצוני

אם אתם באמת מעונינים לבנות את מערכת היחסים שלכם עם הקב"ה, אתם זקוקים למסגרת הולמת, שבתוכה היא תתקיים. יום ששי בערב (ליל שבת) הוא זמן מתאים ביותר להתנתק מהרעשים החיצוניים ולנסות לבוא במגע עם ה'אני' הפנימי שלכם. אל תדליקו את הטלוויזיה או את הרדיו. (ואם אתם באמת אמיצים, נתקו גם את הטלפון). תוכלו להזמין לביתכם כמה חברים קרובים ולהכין לכולכם ארוחה נחמדה. תוכלו להדליק את נרות השבת וליהנות מהשקט והשלווה.

ומנקודת המבט של התפילות: כל מערכת יחסים חייבת להתבסס על תקשורת טובה, ותקשורת אמיתית חייבת לנבוע מעומקו של הלב. הקב"ה באמת רוצה להעניק לנו את העונג שאדם חש כשהוא מנהל מערכת יחסים עם אלוקיו. הגמרא אומרת, שהקב"ה גרם לשרה, לרבקה ולרחל להיות עקרות, כדי שיפנו אליו ויתפללו. מותר לכם להתפלל בכל שפה שתרצו. אפשר גם בקול רם.

בכדי לעזור לכם להתחיל, אני נותן פה 'שורת פתיחה' אפשרית, שורה שנכתבה על ידי בן דוד שלי – לייבל רודולף:

ריבונו של עולם,
הענק נא לי את האומץ להשתחרר,
ולאפשר לך להיכנס לתוכי.
אני יודע שאתה אוהב אותי.
ויחד עם העזרה שלך,
אני אמצא את כל המטרות, השמחה והאושר –
שאתה רוצה שיהיו לי בחיים.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

[אש התורה]

עבור לתוכן העמוד