הקרבן מקרב

שורש המילה "קרבן" הוא "קירוב" או "קרבה". בשפות אחרות משתמשים במקום "קרבן" במילים שמשמעותן היא "תשורה". שינוי זה אינו מקרי, הוא נובע מתפיסה שונה לחלוטין את תפקידו של הקרבן ושל מטרתו.

עובד אלילים, על פי תודעתו, מגיש לאלוהיו מתנה, תשורה. הוא מקווה על ידי כך לפייסו, להיות עמו "ביחסים טובים", ובתמורה לזכות ליחס טוב ולשפע ברכה. היהדות דוחה גישה זו בשתי ידים. האלוקים אינו זקוק למתנות, הוא גם אינו חפץ בשוחד. הבורא העניק לנו את המצוות לתועלתנו בלבד, הן משמשות לנו כאמצעי לזיכוך ולעלייה רוחנית. לכן, עבור עובד ה' מטרת הקרבן היא קרבה לבורא עולם, קרבת האדם עצמו לה' אלקיו.

בתוככי האדם מתחולל מאבק תמידי בין כוחות הגוף – השואפים למילוי הרצונות הגשמיים, לבין כוחות הנפש – המבקשים להעלות את האדם מבחינה רוחנית. כאשר אדם חוטא, הוא נכנע לכוחות הגוף. תהליך זה גורם להגברת הכח הגשמי המצוי בתוככי האדם, ובד בבד הוא גורם להחלשת הצד הרוחני המצוי בקרבו. התגברות כוחות החומר על כוחות הנפש עלולה לגרום להדרדרות נוספת, שהרי אמונים אנו על הכלל: "עבירה גוררת עבירה". מטרת הקרבן היא לעצור את התהליך ולהביא ליצירתו של תהליך הפוך, להוות גורם חיובי, גורם מקרב, בבחינת "מצוה גוררת מצוה".

הבהמה שהאדם מקריב על גבי מזבח ה', מסמלת את הכח הבהמי שבאדם. כאשר הקרבן נשחט לשם ה', וכאשר דמו נזרק ובשרו מוקטר על גבי המזבח, הדבר מהווה ביטוי לרצונו של האדם המקריב "לשחוט" את הבהמיות המצויה בקרבו, לקדש את גופו ולהעמיד את כל יישותו הגשמית לשירות הבורא. ואמנם, הקרבת הקרבן מלווה בתהליך מחשבתי המבטא נכונות פנימית לעשיית צעדי התקרבות, צעדים של הטהרות ושל זניחת הרדיפה אחר הנהנתנות, שהביאה להדרדרות שאנו כה מנסים לעצור.

במטרה להעמיק בנושא, הבה נסביר את ההבנה האנושית שבמהלך הקרבת הקרבן:

מעשי בני האדם מכילים מחשבה, דיבור ומעשה. לכן ציווה ה', שכאשר יחטא האדם ויביא קרבן, יסמוך עליו תחילה את ידיו – כנגד המעשה, יתוודה בפיו – כנגד הדיבור. בנוסף, עליו לשרוף באש את הקרב והכליות של הקרבן שהם כנגד כלי המחשבה והתאווה. כמו כן, עליו לשרוף את הכרעיים שהם כנגד ידיו ורגליו של האדם, אשר באמצעותם הוא עושה את כל מלאכתו. עליו לזרוק את דם הקרבן על המזבח כנגד דם נפשו, כדי שיחשוב בעשותו את כל אלו, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וחסד הבורא הוא שלקח ממנו תמורה… נפש תחת נפש.

לומדים אנו, שעיקרו של הקרבן נעוץ בהכנעה של האדם מקריב הקרבן. לא בבקר ובצאן חפץ הקב"ה, אלא בהכנעה וברצונו הכן של האדם החפץ להתכפר ולהתקרב אליו. שחיטת הקרבן וסדר הקרבתו מחדירים לתודעת האדם את התחושה הרצויה שהוא עצמו היה צריך להיות קרב לבוראו, והקרבן מהווה תזכורת והמחשה לחובה זו.

מסיבה זו הוכיחו הנביאים קשות את מביאי הקרבנות שלבם לא היה עמם. מי שסבור היה שבהקרבת שור או שה הוא יפייס את בוראו, ועל ידי כך יורשה לו להמשיך בחטאיו, שוגה שגיאה חמורה. אם זוהי התפיסה של מביא הקרבן, מוטב להימנע מהבאתו. ה' חפץ בהכנעה, בחרטה על העוון, בנכונות למסור את הנפש על מזבח האמונה וברצון ללכת אחר ה' גם בתוככי האש. אם למסקנות אלו יגיע מקריב הקרבן, הרי שהושגה המטרה הרוחנית של הקרבת הקרבנות.

בימינו, בית המקדש אינו עומד על תלו ואין באפשרותנו להקריב קרבנות. אך קיים "תחליף", והוא הצום. הצום מחליש את כוחות הגוף ומקרב את רוחו של האדם לבורא. האדם שעד כה בטח בחוסנו הגופני, חש באופן ברור בחולשתו, והוא מגיע להכרה שטוב יעשה אם ישקיע את כל כוחותיו בטיפוח הצד הרוחני שבו. ואכן, עם סיום הצום אנו מסכמים רעיון זה בתפילה מיוחדת שבה אנו משווים את הצום לקרבן: " יהי רצון מלפניך, שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט היום, כחלב המונח על המזבח לפניך ". רעיון זה מבטא את ההתקרבות – ההקרבה – שחלה ביום התענית, את התהליך הרוחני שהתגבר ביום זה והביס את מנעמי העולם החומריים.

[ערכים]