כי כל שאור וכל דבש…

עבדים היינו לפרעה במצרים…

נקל לשער כי נשים רבות עובדות שעות נוספות בביתם על מנת למרק את ביתם לכבוד חג הפסח…

נקל לשער כי נשים רבות עובדות שעות נוספות על מנת להסיר כל חשש הקל שבקלים פן ימצא חמץ באחד מפינות הבית…

ותבורכנה הן על כך…

אמנם…

נקל לשער עוד כי נשים רבות עובדות שעות נוספות על מנת להסיר כל חשש… הקל שבקלים… של אבק ולכלוך בפינה זו או אחרת…

אולם…

את שכֵנִי לבניין מכיר אני מזה שנים רבות…

אדם נחמד ומסוּר, אב דואג לילדיו, שָכן נפלא שכל אחד יכול לאחל לעצמו…

הוא מסוּר לא רק לאשתו, לילדיו, לנכדיו ולשכניו…

הוא מסור לדבר נוסף…

לרִכבו…

מעולם לא נראה אותו יוצא או נכנס לרכבו טרם שהעביר ניגוב בסמרטוט על רכבו…

מידי יום נראה אותו שוטף את גלגלי המגנזיום וממרקם בחומרי ניקוי כאלו ואחרים…

וזה רק מבחוץ…

מה קורה ברכב מבפנים…

קשה לתאר…

אם אינך נקי למדי… לא תזכה להכנס לרכבו…

הוא מסוּר… לרכבו…

או יותר נכון…

הוא עבד לרכבו…

הוא עבד עבדים של רכבו…

לזה לא נקרא מסוּר…

לכך נקרא עבד המשרת את רכבו ומפנקו בתפנוקי עולם הרכב…

שכן…

העולם בא לשרת את האדם…

ואין האדם בא לשרת את העולם…

כל עוד והעיסוק קשור לכבוד השבת, לכבוד החג, למצוות היום של 'בל יראה ובל ימצא' הכל ראוי לשבח…

אולם משמגיע שלב הכפייתיות למרק את גרגירי האבק… מהפינות שמעולם עין לא תראה… הרי"ז נוגע בעבדות…

ועבדים… היינו לפרעה במצרים…

אף בפרשתינו מצווה אותנו התורה…

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'…

כלומר, לכשתביא קרבן לפני ה' תוכל להביא כל מנחה באשר היא… אם ירצה האדם להקריב קרבן מנחה יוכל להביא סולת, עליה ייצוק שמן ונתן עליה לבונה, אם יבקש להביא קרבן מנחה מאפה תנור – יביא סולת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות המשוחים בשמן ועוד כפי המתואר במקרא (ב, א-יד).

אולם על דבר אחד מזהירתנו התורה

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.

וכל כך למה?

נדמה איפה כי משמעות פנימית עומדת מאחורי ציווי זה וכפי שמרחיב הרמב"ם בספרו מורה נבוכים,

לא רק אנו עובדים ומסורים לאלוקינו…

להבדיל… אלף אלפי הבדלות… וגם מליוני הבדלות…

אף אומות העולם עובדים וסוגדים לאלילם…

אף המצרים היו עובדים מזל  טלה ולפיכך אסרו לשחוט את הצאן… לפיכך מאסו הם ברועי הצאן…

אף רוב עובדי עבודה זרה סגדו לבהמות ולפיכך התנגדו נחרצות מאז ועד היום לשחיטת הבהמות…

ולפיכך…

ודווקא משום כך…

מצווה אותנו אלוקים…

תאמרו לפרעה כי אתם מעוניינים להקריב קרבן לה' אלוקים…

למרות… ורק בגלל… כי תועבת מצרים היא זו…

להחדיר בלב האומה…. בלב ישראל… כי לא ככל הגויים בית ישראל…

מה שאצלם הוא עבודת אלילים… אצלינו הוא ראוי לשחיטה…

אצל עמינו הוא 'כלום'

אצל ישראל הבהמות נועדו לשרת את האדם, ולא האדם לשרתם…

ולפיכך…

מצווה אותנו התורה, על מנת להוקיע כל קשר ושייכות עם עבודת האלילים… לקחת את אלילם… ולהביאו כקרבן… ! להאמין שהמעשה אשר הם חושבים כי הוא סיבה הגורמת למוות… אין הוא אלא סיבה המצילה מן המוות שכן בהבאת הקרבן ונרצה לו לכפר עליו…

אין אנו עבדים של הבהמות… איננו סוגדים להם… איננו כורעים ומשתחווים להם…

אדרבא… להיפך הוא הנכון, נשחוט אותם ונביאם כקרבן לרצון לפני ה'!

ולפיכך ניתן ציווי זה 'כי כל שאור לא תקריבו ממנו אשה לה'….

שכן, עובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם, אלא שאור…

ואנו מתבקשים להוקיע את דרכם… בדרך ההפוכה לחלוטין!

אם אתם מביאים קרבן שאור…

דעו לכם…

לא ככל הגויים בית ישראל!

אצלנו אין הקרבת שאור כלל וכלל!!!

מאוס הוא לפני ה'!

מעתה…

נבא בנקיון הבית לפסח מתוך משמעות אחרת…

לא משמעות של עבדות לבית…

את זה נוכל לראות אצל הגויים…

אולם אנו נמרק את בתינו בכל פינה…

לא מגרגירי אבק…

שכן איננו משועבדים לבתינו…

אולם נמרק את ביתנו בכל פינה…

מגרגירי החמץ…

ובכך נראה קבל עם ועדה…

עבדים היינו… פעם… לפרעה במצרים…

ומעתה… איננו אלא בנים של הקב"ה השומרים את מצוותיו וחוקיו בכל עת ושעה.