בנין עדי עד

הבורא צווה לבנות היכל להשראת השכינה. למען מטרה זו דרושות עבודות עדינות וסבוכות בעץ ובמתכת, בזהב, בכסף ובנחושת. אריגה אומנותית כפולת פנים בחוטים כפולי עשרים וארבע נימים. נצטוו לעשות זאת אלו שלפני שנה עדיין היו עבדים שעבדו בחומר ובלבנים במצרים. לא היה בהם חרש עץ, צורף זהב, אורג, מעבד עורות או רוקע אדנים. מניין נמצאו אם כן אותם בעלי מלאכה כה מיומנים?

התשובה לכך פשוטה: אילו היה מדובר במלך בשר ודם, אכן הם לא היו מהינים להציע את עצמם, שכן אומנם הם חסרי ידע וניסיון לא אנדרטה אמורה לצאת מתחת ידם, אלא גרוטאה מעוותת שתעלה את חמת המלך. אולם לא כך הם פני הדברים אם מתנדבים הם לעבודת מלכו של עולם – הקב"ה מעוניין בלב טהור, ברצון אמיתי. כשאך יראה את רצונם ויווכח בנדיבות לבם, הוא יעניק להם את הכשרונות, את הידיעה ואת המיומנות, דבר לא יחסר! הכל שלו, והכל מכוחו, הן הוא הנותן לנו כח לעשות חיל (דברים ח', י"ח), ולא ייבצר ממנו דבר!

ואכן, כך אירע: "מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם, עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות… אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש לכל אשר ציוה ה'" (שמות ל"ה, ל"ה). המשכן נבנה על ידם כלול בהדרו. עין לא ראתה הוד והדר מעין זה!

בפרשה זו צפון לקח תמידי לכל אדם ובכל דור. כידוע, המשכן הוא מודל למשכן הפנימי שעל כל אדם לבנות בפנימיותו, כלומר, לעשות את עצמו מעון ומשכן להשראת השכינה. לבו של האדם הוא בחינה של קודש הקודשים. יש איפוא להשכין בלב את לוחות הברית, את התורה הקדושה. המנורה מורה על אור החכמה, והקטורת על נועם המידות. השולחן על טהרת הממון וכשרותו, והכיור על היטהרות מכל רע. כל כלי וסמלו.

עלול איפוא האדם לחשוב: כלום יש ביכולתי להעפיל לגבהים כאלו, להמריא לפסגות כה רמות? הכיצד אוכל להקים בתוככי לבי משכן ולהכניס בו את תוכנן של לוחות הברית?

אולם התורה מורה לנו, שאם אך נרצה ואם אך נחליט, ובבואינו לפני הרב והמורה נאמר בכנות: " אעשה כל אשר אדוני דובר" – נקבל כוחות ממרום, נקבל סיוע ועזרה, חכמה, בינה ודעת. נקבל את הנחוץ להקמת משכן פנימי, הדור ונאה, כליל השלמות. הקדוש ברוך הוא חפץ בהחלטתנו הכנה, וכל השאר יושפע ממרום.

[ערכים]