כולם – עוזרים בבית

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה: וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ: כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: (ל"ח כ"א)

ערב פסח מתקרב. האם חייבים כל בני המשפחה לעזור בבית ? האם יש להכריח את הילדים לעזור ? יש אומרות, שעדיף לעשות הכל לבד, ובלבד שלא להתרגז או להתאכזב בעבור בקשת העזרה מבני הבית. עם ישראל, בנה ביחד, בשותפות, את המשכן.

במפגש הראשון של החוג להנחיית הורים, התבקשו המשתתפות לספר על התמודדותן עם העזרה שהן מקבלות או רוצות לקבל, מילדיהם, בניהול הבית.

גב' פ': "אצלי אין בעיה כלל, אני  עושה הכל, אינני מצפה לעזרה מאף אחד וכך גם איני מתאכזבת כשאיני מקבלת את העזרה. החלטתי שקל יותר לעשות הכל לבד מלהתרגז ולכעוס על מי שאינו עוזר, וכפי שאומר הפתגם "כגודל הציפיות גודל האכזבות".

גב' ט': גם אני איני מבקשת מאומה מבני הבית, גם אני החלטתי כי כך קל יותר. אמנם, אצלי בני הבית רוצים וערוכים לעזור ולסייע לי בכל מה שיידרש, אולם הניסיון שלי מראה שכל טובה כזו סופה רעה, הילדים אינם מסדרים את הדברים בסדר שאני רגילה אליו ומבלגנים את הארונות, משנים את הסדר, אינם שמים לב לפרטים קטנים, אמנם כל זה נעשה בתום לב אבל לי זה לא שווה.

גב' כ': איני מסכימה כלל עם דברי קודמותיי.  לי ברור, שחובה על כל בני הבית לעזור בבית ולהיות שותפים למטלות הנובעות מתפקודו השוטף של הבית. הבית אינו בית מלון ולא יתכן שכל אחד יזרוק את חפציו בכל מקום בלי אחריות ובלי התחשבות. אצלי, כל אחד עוזר וכל אחד מתמודד עם המחויבות שלו בבית כפי יכולתו.

גב' ל': ברור שגב' כ' צודקת, אך בביתנו מתנהלת מלחמת עולם ממש סביב הנושא הזה, כי מה שאולי ברור לבני משפחתה, לא ברור כלל לילדים אצלי בבית. איני יודעת מדוע, אחרי כל מה שאני משקיעה בילדים, קונה להם כל דבר, ונותנת להם מעל ומעבר ליכולתי, כל מה שעולה בדעתם הם מקבלים מיד, אך, אינם מוכנים כלל להתחלק במטלות הבית ובעזרה מינימלית. כל זה, גורר ויכוחים וצעקות ומריבות, והבית כולו על גלגלים בגלל נושא העזרה בבית.

גב' מ': לי אין כל קשר לדיון שמתקיים כאן, כי אין זה משנה עם מי אני מסכימה. הילדים שלי, נולדו עם טבע של חוסר סדר כנראה, והם אינם מסוגלים להיות מסודרים. בתחילה עוד ביקשתי מהם פעם או פעמיים, אך ראיתי שזו ברכה לבטלה, אין עם מי לדבר, אין להם חוש לסדר, כך הם נולדו, והשלמתי עם זה.

פרשיות ויקהל פקודי מסכמות את בניית המשכן, את ההכנסות ואת ההוצאות, את המלאכה המופלאה, את הסיכום הסופי וחנוכת הבית. הקב"ה מצווה כי כל יחיד ויחיד ייטול חלק בבניית המשכן ע"י תרומת מחצית השקל שתאחד את כולם סביב ההקמה והבנייה של משכן ה'. 

ההתגייסות של כלל ישראל לבניית המשכן מעוררת השתאות והתפעלות, התורה מספרת לנו כי התרומות לא פסקו והמלאכה הייתה דיה והותר, עד שמשה הוצרך להעביר קול במחנה שיפסיק העם להביא תרומות.
הבה נראה כיצד מסביר רש"ר הירש את ההתגייסות של כולם למען המטרה הנעלה של בניית המשכן:

"הוא איננו נעשה חלק בלתי מבוטל של האומה על ידי עצם קיומו והנאת חייו, אף איננו זכאי לקיומו עקב עצם עובדת הווייתו, רק מי שנותן ותורם – עולה למניין, רק מי שנותן ותורם קונה זכות להמשך קיומו, רק מי שתורם כמצווה עליו, זוכה למעמד, בקרב הבריות שה' העניק להם את כתר ההוויה, וזוכה למעמד בקרב כלל ציבור האומה. רק מי שתורם את תרומתו זכאי להימנות במספר בני ישראל". (רש"ר הירש)

כדי להימנות כחלק מהמשפחה, כדי לקנות זכות קיום בתוך חיי המשפחה, כדי לזכות למעמד בקרב הבריות ולהיות חלק מהמשפחה, יש לתרום וליטול חלק במטלות הקיומיות של הבית !!!

כך הוא – מסביר רש"ר הירש – בכל קבוצה החיה יחדיו ושואפת להימנות כגוף אחד ויחידה אחת :

"בכל ספירה ומפקד מוסדרים הנפקדים בכלל מושג אחד משותף וכל נפקד נחשב ונערך כאחד מנושאי המושג הזה… רק מי שנותן ותורם עולה למניין זה". (שם)

1) הבית חייב להיות בנוי על שותפות מלאה, נשיאה בעול של כל בני הבית, ואחריות לסדר לניקיון ולמשמעת עצמית. קודם כל, בגלל היות הבית כעין אגודה שיתופית – שלא יתכן בשום פנים ואופן שאחד רק יקבל והשני רק יתן. זה הוא הבסיס והיסוד לבניית המשפחה באופן תקין, משום שבראש ובראשונה כך אומר ההגיון והשכל הישר, וכל שינוי הוא קלקול ההגיון ועיוות השכל הישר.

2) מעבר לכך, ישנה משמעות חינוכית עצומה לשותפות ולעזרה בבית. חוסר עזרה בבית מחנך לאטימות לב ולחוסר הערכה למאמצי הזולת, הילדים לומדים לקבל את הכל כמובן מאליו ללא מאמץ ללא השקעה וללא נתינת תמורה. הילדים מתרגלים שהאחד עובד והשני מקבל, ושחיי אדון ועבד מקובלים גם בימינו. בהמשך חייהם, הם יבקשו לעצמם חיים על מתכונת דומה. דברים אלו גובלים כמובן גם באכזריות, באנוכיות, ובחוסר התחשבות בזולת.

3) ולסיום, החינוך לסדר, משמעותי ביותר לא רק כחלק מהמחויבות של בן הבית למקום שבו הוא חי, אלא כחינוך יסודי לעתידו בהמשך חייו. הסדר, הוא הבסיס לקיום חיי תורה תקינים. ללא סדר בחיים הגשמיים, ישרור בלבול גם בלימודים ובחייו הרוחניים של המתבגר. ידוע הסיפור על אחד מגדולי ישראל שבא לבקר את בנו בישיבה, ולפני שניגש לקרוא לו מהיכל הישיבה פנה לחדרו של הבן, כאשר ראה שהחדר מסודר וכל דבר עומד על מכונו נקי ומאורגן, אמר, כעת ברור שבני לומד כראוי ומתפקד היטב בישיבה, כי אדם מסודר האמון על משמעת עצמית לסדר בוודאי מגיע לסדרי הישיבה בזמן ועושה תפקידו נאמנה.

"בשעה שהוא בא להימנות – בלא שתרם את תרומתו, ותובע זכות קיום לעצמו ללא תרומה, בו ברגע, הוא מקפח את זכותו לקיום". (שם)

המשתתפות בחוג, חושבות כי מה שצריך כאן זה "סדר" או "עזרה" !

זו הטעות הגדולה !!!

המטרה היא לא העזרה והסדר אלא "החינוך לסדר", החינוך להתחשבות, החינוך כי לא הכל מקבלים על מגש מוכן, החינוך לשותפות ולעזרה לזולת, לאנושיות ולרחמנות.