הישיבה והסוס

כשייסד רבי חיים מוולוז'ין את ישיבתו המפורסמת, הקים גם רשת של גבאי צדקה שהיו מתרימים בערים ובכפרים לצורך החזקת הישיבה הגדולה.

פעם בא לפניו אחד הגבאים ואמר: בכל מסע שאני עורך, הולך לאיבוד זמן יקר בהליכתי מכפר לכפר. שכן לעתים אני מתעכב כמה ימים בציפיה לעגלה שתביא אותי לתחנתי הבאה. בזמן זה הייתי יכול להתרים אנשים נוספים ולהגדיל את הכנסות הישיבה.

הוא הציע שהישיבה תממן עבורו קניית מרכבה שתסיע אותו בזמן קצר ממקום למקום. היו אלו דברים של טעם, והצעתו אכן נתקבלה.

מעתה שוב לא הוצרך המשולח לכתת את רגליו במשעולים המאובקים ובדרכים המרופשות, בגדיו לא התרפטו ונעליו לא התלכלכו. מופיע היה בבגדי כבוד, ואף קיבל כסף רב יותר, אשר היה קודש להחזקת התורה.

במסעו הגיע אותו משולח לביתו של נדיב הגר בכפר מרוחק. אותו כפרי היה רגיל להרים תרומה בסך חמישים רובל אחת לשנה, הון עתק במושגי אותם ימים. עתה, כשהגיע המתרים, הזעיף הכפרי את פניו לעומתו. הוא הביט במרכבה הממתינה בחוץ, ואמר: "מצטער, איני נותן אפילו פרוטה אחת!"

"מדוע", שאל המשולח, נדהם, "מה אירע?"

אולם הוא לא קיבל תשובה, ולא הצליח לשנות את דעת התורם. להיפך, הלה הוסיף שהוא מצטער על כל הסכומים שתרם עד כה. תמה המתרים ועזב את המקום. כשהשלים את מסלולו, התייצב לפני ראש הישיבה ומסר את הכספים בצירוף רשימת התורמים. עיין ראש הישיבה והבחין בהעדר שמו של אותו תורם קבוע שתרם עד כה. סח לו המשולח את כל אותו מעשה.

קם רבי חיים ואמר: "הבה ניסע לשם! אם יש טענות בפיו – ברצוני לשומען. באם יש צורך לתקן ולשפר, אעשה כן!"

ראה הכפרי את הגאון הנערץ עולה לביתו, וחרד לקראתו במלוא הכבוד.

פנה הגאון ושאל: "מה ראה מר להפסיק את תמיכתו בישיבה?"

נענה העשיר ואמר: "כל ימי חשבתי שתומך אני בבני תורה עניים. אך כשראיתי את המשולח מופיע בכרכרה רתומה לסוס אביר, אמרתי לנפשי שאיני מוכן לתרום לאחזקת סוסים"…

שאל ראש הישיבה אם בקי הוא בחומש, ולמרות שלא היה תלמיד חכם, השיב שפסוקי החומש נהירים לו.

"אם כן", אמר ראש הישיבה, "אסביר לך פסוק בפרשת ויקהל. נאמר שם על בצלאל: 'וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת, ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת' (שמות ל"ה, ל"א-ל"ב). נשאלת שאלה: הן כדי לעבוד בזהב ובכסף יש צורך בכשרון ובנסיון, ולא "לחשוב מחשבות"!

אולם ההסבר הוא, הן המשכן הוקם מתרומות של יהודים. היו שנתנו ברצון ובהתלהבות, והיו שנתנו בקרירות. בצלאל ניחן ברוח אלקים, ברוח הקודש, "לחשוב מחשבות". הוא הכיר את מחשבת הנותן. מזהבם של הנותנים בהתלהבות הוא עשה את ארון הברית, מזהבם של הנותנים בפחות התלהבות הוא עשה את יתר הכלים. בפחות מכך, הוא עשה את ציפוי העמודים, וכן הלאה.

סיים ראש הישיבה: "אם כוונתך רצויה והתלהבותך רבה לתרום ללומדי תורה, יסובבו מן השמים שתרומתך תגיע ישירות לבחירי הישיבה. לעומת זאת, הנותנים בקרירות ובאדישות, מכספם נקנה וניזון הסוס"…

עד כאן הסיפור. ועתה, ללקחו:

בסדר יומו של כל אחד מאיתנו מוקדש זמן ל"ישיבה" וזמן ל"סוס". מוקדש זמן לתפילה, לברכת המזון, לשיעור תורה, ומוקדש גם זמן לאוכל ולעבודה. יחשוב נא כל אחד מאיתנו, למי מהם הוא מקדיש יותר כוונה ויותר מחשבה. לאן הוא מפנה את המיטב…

יחשוב נא, ואולי יאזן במעט את המצב…

[ערכים]