מפקד האוכלוסין

כלי התקשורת דיווחו ללא הרף על האסון שפקד את המדינה. לפתע פרצה מגפה מסתורית שעשתה שמות בתושבים בני כל הגילאים. מכל קצוות המדינה החלו להגיע דיווחים על מאות חללים, ומספר אף המשיך לעלות. הרשויות המקומיות פנו לתושבים וביקשו מהם להתנדב למשימות דחופות של פינוי החללים והבאתם לקבורה. מצב חרום הוכרז בכל המדינה – לא התקיימו לימודים במוסדות החינוך ואף בוטלו כל האירועים החגיגיים. הממשלה התכנסה לישיבת חירום, ובסיומה הודיע ראש הממשלה בשידור לאומה פרטים על האסון. בקול חנוק מדמעות, שנקטע מפעם לפעם, הוא אישר שמספר הקרבנות עד כה גדול מרבבה, וכפי הנראה, המספרים אינם סופיים. ראש הממשלה הודיע שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתחקור בדחיפות את הנסיבות שהביאו למגפה, ותמליץ על דרכים שיש לנקוט בהם כדי לבלום את התופעה הנוראה.

הוועדה התכנסה בדחיפות לישיבתה הראשונה, אולם עוד בטרם פרסמה את מסקנותיה, רווחו שמועות שונות שעשו להן כנפיים. ההשערות הצביעו על כיוונים שונים. רופאים הביעו השערות רבות, אולם הסתירות ביניהן כלל לא הביאו להרגעת הרוחות אלא להיפך אף הגבירו אותן. היו שטענו בעקשנות שהיה זה פיגוע חבלני מתוחכם שפעל באמצעות החדרת וירוס מסוכן לאוויר. היו שניסו להסביר שהגורמים למגפה הם מקורות המים ואיכות המים הירודה. אסטרולוגים ניסו אף הם את כוחם, בהסבירם שהכל נובע ממיקומם הנדיר של גרמי השמים באותה שעה.

אולם לתשומת לב מיוחדת זכתה דעתם של אנשים המאמינים בבורא, שטענו שהמפקד שנערך באחרונה ברחבי המדינה הוא זה שהביא את האסון. לעומתם, טענו אנשים ריאליסטים שלא נראה כל קשר הגיוני בין פעולה מנהלית שנערכה על ידי לשכת מרשם האוכלוסין לבין האסון. אולם היהודים המאמינים דבקו בגרסתם. הם הצביעו על דברי התורה שכתבה במפורש אודות ההימנעות בספירת העם: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל', י"ב). לפנינו כתובה איפוא, אזהרה ברורה שאין למנות את עם ישראל בצורה ישירה. התורה גם מבהירה מה עלול לקרות אם אכן יעברו על איסור זה. נגף (מגפה) ואסון יפגעו בעם. למרבה הצער, הם הוסיפו, מאחר שלא נשמרה אזהרה זו, התקיימו דבריה של התורה בדיוק מופתי עד להדהים.

המאורע המתואר אינו דמיוני כלל. הדבר אירע במציאות, והוא מתואר בספר שמואל ב' (פרק כ"ד). דוד המלך שלח את יואב שר צבאו למנות את העם. כתוצאה מהמפקד פרצה מגפה אשר הפילה שבעים אלף חללים תוך מספר שעות. באותם ימים לא הוקמו ועדות חקירה, ואף לא תלו את סיבות המגפה בגורמים אנושיים או טבעיים. לדוד המלך נודע מיד על מה ולמה יצא הקצף. העונש ודרך התרחשותו הצביעו בבירור על החטא. נוסף לכך, לנוכח העובדה שהתורה צפתה זאת מראש, קיימת כאן הוכחה לעובדה שהתורה ניתנה מן השמים.

האיסור למנות את העם באופן ישיר קיים רק אצל עם ישראל. לא מצאנו דרישה מעין זו אצל יתר אומות העולם. שורש האיסור נעוץ בהבטחה שהבטיח הבורא לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב להרבות את זרעם, עד אשר לא יוכלו לספור אותם. הדברים מבוארים בכמה מפסוקי התורה, כגון, ההבטחה שנאמרה לאברהם אבינו: "אשר אם יוכל איש לספור את עפר הארץ, גם זרעך ימנה" (בראשית י"ג, ט"ז). אדם המונה את ישראל מנסה לכפור בהבטחה זו שהובטחה לאבותינו ממרום. עונשי שמים ניתנים בדרך כלל באותו עניין שבו היה החטא. גם בענייננו, באותה מידה עצמה שבה היה העוון, כלומר, הניסיון לתת מספר לעם ישראל, באותו עניין בא גם הגמול – התמעטות העם.

בציוויה של התורה לתת מחצית השקל דווקא ולא שקל שלם, גילתה התורה את חשיבות אחדות העם. כל יחיד ויחיד הוא מחצית בלבד חסר שלימות, ויש צורך בהצטרפות אחר עימו כדי להגיע לשלמות. הדבר מוכיח על חיבור והצטרפות ללא פירוד שיאפיינו את העם. אחדות זו מביאה בעקבותיה ברכה ומרחיקה כל מגפה או פגע.

[ערכים]