מרדנות שלילית וחיובית

וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיהֹוָה: וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה: וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה: (כ"ח ל"ז)

ויכוחים על ילדים על התנהגות בכיתה, ויכוחים בבית  על לבוש והופעה, על שעות יציאה ועל כל השאר. זו מרדנות שכיחה שכמעט והפכה לתכונה נורמלית באזורינו.   מרדנות היא מידה שלילית או חיובית ?

מרדנות, תופעה שכיחה אצל ילדים רבים, בעיקר בגיל צעיר מאד, ושוב בגיל ההתבגרות.

סיבות רבות עלולות להביא ילד למרדנות ובמקרים שבהם התופעה הופכת למטרידה ומזיקה במינון גבוה, יש לחקור אחר הגורמים ולבדוק דרכי פעולה לתגובה ולטיפול הולם.

הופעת המרדנות מתבטאת באופנים שונים ותלויה בגיל הילד וברמתו האינטליגנטית. כמובן, ישנה השפעה מכריעה גם בתחום זה לסביבת ההתפתחות, שהיא גורם משמעותי ביותר ע"פ התפיסה הרווחת כיום.  

בגיל צעיר ומוקדם, יכולה המרדנות להיות קשה ומייגעת עבור העוסקים בחינוכו של הילד, כי מרדנות צעירה היא כוללנית ולא מבחינה בין דברים הגיוניים ומובנים מאליהם לבין הוראות שרירותיות מצד הבוגרים. הילד הצעיר מנסה לבוא ולומר שהוא אינו תלוי באחרים, מנסה לבנות את עצמאותו על ידי מרי בלתי פוסק בכל הוראת מבוגר, כאשר המאמץ להיות בוגר כרוך בהתנגדות בלתי הגיונית לכל הוראה ובסירוב להשלים עם המציאות, באופן בלתי מוסבר.

מבחינת מבט המבוגר על העניין, עלינו להבין כי הילד מקבל את כל ה"תרבות" שאליה אנו מנסים לחנכו – כתרבות שהיא מלאה בסייגים ובאיסורים שונים.

המבוגר מקבל את הסייגים כמובנים מאליהם וכחלק מהקיום, משום שהוא מבין את הסכנה שבחוסר ציות לכללים ולסייגים.  המבוגר רואה בעיני רוחו ובכושר שפיטתו את התוצאות ההרסניות היכולות לבוא כתוצאה מחוסר סדר ומשמעת עצמית ומחוסר ציות לחוקים ולכללים.

אולם הילד הצעיר, שאינו רואה ומבין על מה ולמה נאסרו עליו דברים רבים כל כך, מקבל רושם מוטעה שהעולם מלא באיסורים או שהמבוגרים נהנים מלהיות רודנים ושליטים דיקטטוריים שאוסרים ושולטים ומענישים וצועקים וכו' וכו'.

דווקא משום כך, ישנה השפעה רבה ל"סביבת ההתפתחות" !!!

כי בעוד שישנם הורים אשר מנסים להסביר דברים מסוימים ואיסורים שונים לילדם ואת ההיגיון העומד מאחוריהם, יש שאינם עושים זאת כלל והוראותיהם נוחתות על ראש הילדים ללא הסבר ובאופן אלים ורודני. לא לכל פעולה והחלטה של מבוגר יש להצמיד הסבר, אולם אם ישנה פתיחות בסיסית להסברה ולפעילות הגיונית של המבוגר כלפי הילד, הרי שהילד גדל בסביבת התפתחות תקינה שתרגיל אותו לחשוב, להעריך מצבים, ולשפוט מקרים בהגיונו, ולא בשליפות מהמותן תוך שימוש בלתי מבוקר באמוציות ורגשות עונתיות.

בגיל בוגר ובשלבים מאוחרים יותר, מבינים אמנם הילדים והנערים הבוגרים את חוקי היסוד של ההתנהגות ושל נהלי החיים מתוך ראיה עצמית בוגרת ומתוך הבנה שכך צריך לנהוג. הם מבינים היטב כי יש היגיון מאחורי החלטות ויש שיקולים שונים ומגוונים המנחים את הוריהם בפרט ואת המבוגרים בכלל, בכל החלטה ובכל מעשה.

אולם, בשלב זה מתגלה המרדנות בעזות וחוצפה בדברים שיש בהם כדי ליצור ויכוח על דפוסי התנהגות שונים. הילדים שהתרגלו "לחשוב" אכן "חושבים", ומבחינה מסוימת קם הגולם על יוצרו והנער המתבגר "חושב לו" שהוא החכם והוא המבין, הוא מקבל החלטות לגבי התנהגותו, לאחר שיקולים ומחשבות רבות – לטענתו. אלא שמערכת השיקולים שלו בנויה עדיין בצורה מעוותת קימעה, הוא אינו  מרגיש כי הוא מונחה על ידי יצרים צעירים ודחפים שונים שהגיל שלו התברך בהם בשפע רב.

הדברים באים לידי ביטוי באי הסכמה על לבוש או הופעה חיצונית, או בהפרה של כללי התנהגות כיתתית וחוקי בית הספר יציאה מהבית וכו' וכו' כמוכר לכולנו.

ישנם פרטים שונים נוספים בעניין זה, כגון מרדנות בוגרת המצויה אצל מבוגרים הבאה לידי ביטוי ביחס להערות של אדם מסוים בבית או בעבודה המתקבלות תמיד בהסתייגות ובחוסר הסכמה – ותמיד יימצא לכך הסבר הגיוני  [מכך נובעת כנראה הצעקה על כפיה דתית כל אימת שנציג חרדי מעלה סוגיה מסוימת גם כשאין לדבר שחר]. ישנה גם תופעה של מרדנות הנובעת מהתכרבלות עצמית, חוסר בטחון עצמי, רצון להתבלט, התגוננות, מעמד חברתי בכיתה, ועוד.
 
תכנית העבודה החינוכית עם ילד מתבגר היא ארוכה ונציין במאמר אחר את הדברים שנאמרו בזה. אולם יש לציין שאחת מהשיטות המובילות בחינוך, היא, השימוש במידה שלילית עצמה ליצירת מידה חיובית, כלומר,  עלינו למצוא את מניעי המידה השלילית ולפעול עמם – ולא נגדם, על מנת להסב את השלילי לחיובי !!!

גם המרדנות, ובעיקר זו של הנוער המתבגר, שורשה בעזות פנים אשר אנו יכולים להסב אותה לאפיקים חיוביים, זאת, למדנו בפרשת השבוע המספרת לנו על בגדי הכהונה.

בגדי הכהונה, מסמלים עבורנו את עטיפת הקדושה והדרך אליה. את בגדי הכוהנים מגיש העם למשרתי ה', כדי שיבנו עבורו את הגשר לקשר רציף עם הבורא ולדביקות בו. חז"ל גם מלמדים אותנו, שכל אחד מבגדי הכהונה מכפר על אחת מהמידות הרעות שבנו. כך נאמר, שהאפוד מכפר על עבודת כוכבים, מעיל מכפר על לשון הרע, הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, והאבנט על הרהורי עבירה וכו'.  הציץ – אומרים חז"ל – מכפר על עזות פנים.  מעניין מאד – אומר רש"ר הירש – שבניגוד לכל שאר הכפרות, שהן על מידות רעות לחלוטין או עבירות גמורות, הציץ מכפר על עזות פנים שהיא אינה בהכרח מידה שלילית, באשר יש עזות דקדושה שהיא חיונית וחיובית.

"…כל המידות שהוזכרו עד כה, ושבגדי הכהונה מכפרים עליהן, הן מידות של ליקוי מוסרי מסוים. ואילו תכונת העזות, יכולה לשמש מידה טובה או רעה. הדרגה הגבוהה ביותר של שלימות מוסרית, צריכה עזות הנפש, כלומר, אופי מוצק ואיתן. ואותה התכונה, יכולה להביא את האדם גם אל תחתית התהום בחיי המוסר. יש עזות לה', ויש עזות לעזאזל, כפי שמלמדים אותנו שני שעירי יום הכיפורים. מצחו של הכהן הגדול, כשהוא משוריין באצילה שבמתכות, מעמיד את דבר האמת של "קדש לה'", כמחאה כנגד כל דמיון שווא הפוגם בטהרת המקדש, הציץ, מקדש אפוא את מידת העזות שבקדושה, במלחמתה עם השווא והשקר…"

מסתבר, שישנו קשר אמיץ, בין הטוהר של הזהב המונח על מצחו של הכהן הגדול, לכיתוב שלא יזח מדעתם של כל ישראל: "קדש לה'", ולכך שדווקא הציץ הוא המכפר על עזות פנים. העזות היא חלק מה"קודש לה'", חלק מהסיסמה שאסור לה לזוח מדעתו של הכהן וקהל ה', הסיסמה המכריזה קבל עם ועולם כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו והוא אמת וחותמו אמת, לכל זה, דרושה עזות פנים, עזות קדושה של אומץ ופטריוטיות יהודית, שאינה נמסה ואינה מתחנפת כנגד כל דבר שבעולם. עוצמה יהודית, הנישאת בגאווה בפי כל, כדי שהדור הבא הצעיר והרך יחוש את האיתנות וההחלטיות שבהנהגתנו.

הפיכת העזות, לעזות של קדושה, יכולה להציל את העזות השלילית ולהפכה למידה חיובית. כאשר ידריכו את הנער ויעניקו לו אפיקי עזות בדברים שבקדושה, תיהפך המידה לחיובית ולנדבך נוסף בבניין אישיותו היהודית. יצירת פטריוטיות  וגאווה בכל הנהגה יהודית, תשתמש דווקא במידת המרדנות שבנער, לבנייה ולהתחזקות, כך ננצל את המניעים לכיוונים החיוביים.