כוחה של אחדות

נאמר: "מאת כל איש… תיקחו את תרומתי" (שמות כ"ה, ב'). כל יחיד מישראל הרים את תרומתו לבניית המשכן.

על עם ישראל מוטל היה לגשת לבנין המשכן באותה גישת אחדות בה הם התייצבו למרגלות הר סיני. על אותה שעה העיד הכתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, ב'). הפסוק נאמר בלשון יחיד: "ויחן", לרמוז שבאותה שעה הייתה חניית ישראל מאוחדת ומלוכדת: "כאיש אחד בלב אחד". רק לאחר שהיו בני ישראל מאוחדים, הם ענו פה אחד: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות י"ט, ח'). כח ה"יחדיו" הוא זה שאפשר להם לקבל את התורה.

אלמלא סגולת האחדות שנתגלתה באותה שעה בישראל בשיא תפארתה, לא היו ישראל זוכים לקבל את התורה. גם המשכן, שהיה אמור להוות המשך לאותו מעמד של מתן תורה, דרש איחוד של כל הלבבות לשם הקמתו.

דרישת האחדות מישראל אינה מטשטשת את הזהות הייחודית שיש לכל יחיד ויחיד. להיפך, על כל יחיד מוטל היה להקדיש למשכן את כוחו הייחודי. ומצירופן של כל הכוחות שהיו מצויים בישראל, הושגה האחדות המיוחלת.

כאשר הורתה התורה לקבל את נדבות ישראל, היא התכוונה לא רק לתרומות הזהב, הכסף והנחושת שכל אחד מהם תרם, אלא גם ובעיקר לנדיבות ליבו המיוחדת של כל אחד, כפי שנאמר בפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כ"ה, ב'). בהצטרף כל נדבת הלבבות יחדיו, מתוך שאיפה טהורה להשכין את השכינה בתוכם, הם זכו לכך.

יתירה מזו, אין אדם מישראל המסוגל להוציא לפועל את חלקו הייחודי. ההוצאה אל הפועל תיתכן רק באמצעות השתייכותו המוחלטת של הפרט אל הכלל. אם נדמה למאן דהו שעל ידי יציאתו מן הכלל תובלט ייחודיותו, טעות היא בידו. רק בכח השיתוף והאחדות, מסוגל כל אחד להפיק מעצמו את מלוא סגולותיו הייחודיות.

בעת הציווי אודות עשיית הכרובים, אומרת התורה כי "פניהם איש אל אחיו" (שמות כ"ח, כ'), ואילו בספר דברי הימים הם מתוארים באופן ש"פניהם לבית" (דברי הימים ב', ג', י"ג).

ההסבר לכך הוא, שכן בדרך נס היו הכרובים משנים את צורתם, בהתאם למצבם הרוחני של ישראל. כאשר עשו ישראל את רצון ה', היו פני הכרובים איש אל אחיו, לאות אהבה, חיבה ורעות. לעומת זאת, כאשר ישראל לא עמדו בגובה הרוחני הנדרש מהם, ולא עשו את רצונו של מקום, מיד היה לכך ביטוי בכיוון פני הכרובים. הם לא הביטו זה אל זה, ופניהם מוסבות היו אל הבית.

רמז גדול טמון בענין זה. אם אין פני הכרובים פונים איש אל רעהו, הרי שישראל אינם עושים רצונו של מקום. עשיית רצונו של מקום במלואה מתבטאת דוקא כאשר הם חוברים איש אל אחיו ומסתכלים איש אל רעהו. אם כל איש פונה לעבר אחר, הרי שעשיית רצונו של ה' היא מהם והלאה.

בית המקדש השני חרב מפני שנאת חינם. לעומת זאת, האחדות הביאה הן לקבלת התורה והן לבניית המשכן, שה' "יושב הכרובים" השרה בו את שכינתו.

<A href="נאמר: "מאת כל איש… תיקחו את תרומתי" (שמות כ"ה, ב'). כל יחיד מישראל הרים את תרומתו לבניית המשכן. " target=_blank>[ערכים]