על התעלות רוחנית ועל תכל'ס!

בפרשת השבוע הקודמת, שמענו על התגלותו הדרמטית של הקב"ה, בפני עם ישראל במעמד הר סיני. הייתה זו חוויה רוחנית-מטאפיזית בעלת עוצמה רבה כל כך, עד שכל יהודי חווה אותה בפני עצמו!

פרשת השבוע שלנו, היא אחת הפרשות הארוכות ביותר בחומש כולו. היא מכילה רשימה ארוכה ומתישה של יותר מחמישים מצוות שונות! בתוך הרשימה קיים פירוט של איסורים הקשורים ברצח, חטיפה, הטחת קללות כלפי גופים סמכותיים, נזקי גוף ונזקי ממון, עיסוק בעבודה זרה, מתן צדקה לעני ולחלש, השבת אבדה ואפילו צער בעלי חיים.

הסמיכות בין שתי הפרשיות הללו מעוררת תמיהה: מה יכולה להיות הסיבה, שלאחר החוויה הרוחנית המדהימה במעמד הר סיני, הקב"ה ממהר כל- כך "להוריד" את עם ישראל לרמה ה"נמוכה" והקטנונית של פרטים תכליתיים ויומיומיים?! עושה רושם, כי שתי הפרשות הללו שונות זו מזו, בתכלית השינוי.

אבל למען האמת אין הן כה שונות זו מזו, אלא רק מייצגות שני צדדים של אותו "מטבע".

ההתעלות הרוחנית במעמד הר סיני מענגת אמנם, אך אינה פותרת שום בעיה בעולם המעשה. מכאן נוכל להבין, מדוע לא ניתן להגיע לרמה רוחנית נעלה רק על ידי התבודדות ומדיטציה על פסגת ההר, או על ידי לימוד אינטנסיבי במנזר מרוחק ואקזוטי. ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, רק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה, על כל המשתמע מכך.

העם היהודי אינו מצווה להתנתק או להתנזר מהחיים, להפך! הוא מצווה לעדן ולרומם אותם לרמה רוחנית גבוהה יותר וכך להגיע לרמות עונג גבוהות ומרגשות יותר! בליל שבת לדוגמא, אנו נוטלים בידינו גביע של יין ומשתמשים בו – שלא על מנת להשתכר – אלא בכדי לערוך את ה"קידוש" – לקדש ולרומם את השבת ועל ידי כך להגביר את העונג שלנו ממנה. כמובן שאיננו מוותרים על ההנאה הגשמית מלגימת היין ואנו נהנים מטעמו כמו גם מתחושת השחרור הנעימה המתלווה לו.

היהדות מלמדת אותנו, שניתן למצוא את הרוחניות בתוך המטבח, בתוך המשרד ובכל מקום.

הבזק של השראה

אבל אם זה באמת נכון, אז בשביל מה היינו צריכים את מעמד הר סיני מלכתחילה?

התשובה פשוטה למדי: משום שחוויה רוחנית בעלת עוצמה אדירה, היא "הדלק" שמתניע לנו את "המנועים"! כולנו חווינו פעם בחיינו רגע כזה של תובנה עמוקה – בין אם מדובר בהבנה שכלית ובין אם מדובר בטיפוס לפסגת ההר. אבל התחושה הזו נמשכת לאורך זמן קצר בלבד.

הרמב"ם מסביר זאת באופן מטפורי:

תארו לעצמכם שהלכתם לאיבוד באמצע הלילה, יורד גשם זלעפות ואתם "טובעים" בבוץ עמוק, שמגיע לכם עד הברכיים. לפתע, הבזק אור של ברק, מבליח את החשיכה ומאיר עבורכם את הדרך. סביר להניח, שמדובר במקור אור חד- פעמי אך ההבזק הבודד הזה יכול לספק לכם את הכוון אליו אתם אמורים ללכת.

באותו אופן, מסביר הרמב"ם, הבזק אחד של השראה עשוי להספיק לכם למשך שנים רבות.

התורה מלמדת אותנו, שבכדי להעצים את השפעתו של "הבזק השראה" שכזה, עלינו להפוך אותו למשהו קונקרטי בחיים שלנו. התובנה הרוחנית חייבת לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית שאנו חווים.

זו הסיבה, שלאחר האיסור "לא תגנוב" מהפרשה הקודמת, השבוע בפרשה שלנו, קיים פירוט מעשי לגבי הליכי הענישה כנגד גנבים! העובדה שאתמול היינו מרוממים, אינה מהווה תעודת ביטוח, שנצליח לשמר את ההתרוממות הרוחנית הזאת גם מחר. רק על ידי קיום החוקים בחיי היומיום, אנו יכולים לקוות שנמשיך להתעלות.


מה אתה עושה לגבי זה?

כל חברה מתיימרת לפעול על פי רעיונות של צדק ואכפתיות הדדית. השאלה היא, עד כמה מצליחים הרעיונות האלה לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית של חיינו.

המפתח לכך הוא חקיקה מסודרת. כאשר אנו הופכים מצוות כגון השבת אבדה או דאגה לאלמנה וליתום, למצוות בעלות תוקף חוקי ורשמי, אנו למעשה מסייעים לתורה לייסד מסגרת, שתאפשר שינוי וצמיחה אישית לכל אדם המקיים אותה.

בסופו של דבר, מדובר בפולמוס השכיח, המעמיד את ה"מילה הכתובה" כנגד "רוח ההלכה". "המילה הכתובה" פירושה, ביצוע מעשה מסוים, רק משום שכך כתוב בתורה. "רוח ההלכה" פירושו, ביצוע מעשה מסוים, משום שקיים בתוכנו איזה רגש פנימי שמורה לנו לעשות כך.

קחו לדוגמא את נושא הצדקה. התורה מצווה עלינו לתת עשרה אחוזים מכלל הכנסותינו לצדקה (זוהי ה"מילה הכתובה"). למרות זאת ברור לנו, שכוונת התורה היא לפתח בנו רגשות של חמלה ואכפתיות כלפי הזולת ("רוח ההלכה").

כמובן, במצב אידיאלי, ראוי היה שנפעל על פי שני סוגי הציוויים. אבל אם היינו צריכים לבחור רק אחד מהם, איזה מבין השניים הוא חיוני וחשוב יותר?

לשם כך, בואו נבדוק את המקרה הספציפי הבא:

שני יהודים בעלי מעמד כלכלי זהה פוגשים אישה ענייה, שמבקשת מהם כסף עבור ניתוח לבתה חולת הסרטן. אחד מהיהודים הללו, כשהוא שומע את בקשתה של האישה, מרגיש תחושה עמוקה של הזדהות וחמלה כלפי הבת החולה ובעיניים מלאות בדמעות, הוא נותן לאישה שקל אחד. היהודי השני לא מתרגש מהסיפור ששמע ולמעשה, הוא ממש ממהר ולכן אינו יכול להאריך בשיחה עם האישה. אך מכיוון שהוא מקפיד על קיום מצוות 'מעשר הכספים', המצווה שמחייבת כל יהודי לתת עשרה אחוזים מהכנסותיו לצדקה, הוא נותן לאישה הזו סכום של מאה שקלים.

אז מי משניהם הוא יהודי טוב יותר?

היהדות הייתה מעדיפה כמובן, שתתרמו עשרה אחוזים מהכסף שלכם, רק כי כך מורה לכם לבכם. עם זאת קיים חשש, שבמרבית המקרים, אילו היינו מחכים שתחושותיהם של בני האדם יגרמו להם לתרום אלפי שקלים מדי שנה, היינו נאלצים להמתין זמן רב. היהדות אומרת: תנו עשרה אחוזים – ואם התחושות שלכם מצטרפות למעשה הזה – מה נפלא! בינתיים, כבר הצלחתם להביא תועלת רבה מעצם התרומה שהענקתם לנזקקים.

ומה אנו למדים מכל זה? שהמעשים חשובים יותר מהרגשות וזהו שיעור חשוב מאד. "כיצד אתה מרגיש עם זה?" זו איננה שאלה יהודית. "מה אתה עושה לגבי זה?" זו השאלה של היהדות!

"נעשה ונשמע!"

כאשר הקב"ה שאל את בני ישראל, אם ברצונם לקבל את התורה הם ענו: "המחויבות העיקרית שלנו היא לקיים את המצוות. ודאי שנשאף גם להבין את המשמעות הרוחנית הטמונה בהן, אבל גם אם לא נצליח בכך, נמשיך לקיים את המצוות באותה תחושה של מחויבות! זוהי העוצמה הטמונה ב"נעשה ונשמע" וזוהי גם העוצמה של העם היהודי!

מובן שקיום המצווה, עם תחושה של התחברות והבנה, היא השילוב האידיאלי. לכך כולנו שואפים. אך השאלה היא, מה ראשון בסדר העדיפויות שלנו.

דוגמא נוספת לכך, היא התפילה היומיומית שלנו. אנשים רבים שואלים: "למה אני לא יכול להתפלל רק בזמנים בהם אני מרגיש מרומם ורוחני במיוחד?" התשובה המפתיעה לכך היא, שדווקא התפילה, היא בדיוק הפעולה הנדרשת, לשם הכנסת השראה אל תוך חיינו! מדובר בגישה אקטיבית מאד, הדוגלת בהכנסת האדם אל מצבים, שיפתחו בו את ההשראה הרוחנית – במקום שהוא סתם ישב ויחכה שההשראה תגיע אליו מאליה.

פרשת השבוע פותחת במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניכם" – ניתן להבין זאת גם במובן של "בתוככם" – לתוך הפנים שלכם. הזוהר הקדוש מסביר, שהרעיונות הנשגבים של מעמד הר סיני, חייבים להיות מופנמים לתוכנו ולהיטמע עמוק בתודעתנו. בכל פעם שאנו חווים רגע של השראה או בהירות רוחנית, עלינו לתרגם את האנרגיה הזו לפעילות מעשית ויומיומית.

התוקף האמיתי של כל חוויה דתית מצוי בתוצאה שלה ובהשלכותיה על האדם. אם אותו אדם הופך לאיש טוב יותר, גדול יותר מבחינה רוחנית, הרי שהחוויה אכן הייתה משמעותית. התורה אומרת לנו, שבאופן כזה, אנו יכולים וצריכים להביא את ההתרוממות הגדולה של מעמד הר סיני אל תוך חיינו השגרתיים והיומיומיים.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

[אש התורה]