משפטו של גנב


הדין הראשון המובא בפרשה הוא דינו של עבד עברי. מדובר באדם שנכשל בעוון גניבה. כידוע, עונשו הוא תשלומי כפל. עונש זה עושה את הגניבה לבלתי משתלמת. יש להניח שגנב אשר חויב להחזיר את הגניבה ולשלם כפל, יימנע מלעשות זאת שוב בעתיד. כאשר אין לו ממה לשלם, הוא נמכר לעבד.

לפי החוקים הרווחים כיום בעולם, נידון הגנב למאסר. לכאורה, יש בעונש זה כדי להרתיע את העבריין מגניבות. אולם המציאות טופחת על פנינו. במקום לחזור למוטב בעקבות הישיבה בכלא, רוב האסירים מדרדרים שם. בבית הסוהר פוגש הגנב פושעים ותיקים ומועדים, אשר מלמדים אותו בין חומות הכלא שיטות מתוחכמות ומשוכללות של פשע ושל גניבה. התוצאה היא, שכאשר האסיר משתחרר מהכלא, הוא מלומד יותר בפשע וממשיך לחטוא.

לעומת זאת, על פי דין תורה אין כלל עונש מאסר על פשעים מסוג זה. אם אין לגנב כסף כדי לשלם את גניבתו, הוא נמכר למשפחה הגונה. שם הוא ילמד במשך שש שנים דרך ארץ ומידות טובות. אם עד היום לא זכה לבית חם, וייתכן שבגלל זה גנב, עתה יקבל יחס מועדף אצל אדוניו החייב לדאוג שיהיה לו טוב עמו.

קיימת בפרשה זו הבחנה דקה מאד בכוחות הנפש של האדם. בדין של גנב שטבח או מכר, אומרת התורה: "חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (שמות כ"א, ל"ז). רש"י מביא את דברי רבן יוחנן בן זכאי: "חס המקום על כבודן של הבריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה. שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו".

אין ספק ששופט הדן על פי שכל אנושי היה פוסק בדיוק להיפך. גונב השה הנושאו על כתפו, הרי הוא גנב מועד אשר אינו מתבייש ללכת ברחוב כששה על כתפיו. לדעת הבריות, אדם שהגיע לשפל כזה, ראוי לעונש כבד יותר מאשר גונב השור אשר אינו מתבזה. אך דעת התורה אינה כך. הבורא חס על כבוד בריותיו וניכה מגונב השור חמישית מעונשו. מובאת בחשבון הבושה שנגרמה לו בנושאו את השה על כתפו בפרהסיה. הבושה היא חלק מהעונש.

ואנו עומדים ותמהים: וכי מי הכריח את הגנב להתבזות? הרי הוא עצמו נטל את הביזיון על כתפיו, ובלבד שיוכל ליהנות מגניבתו. האם הוא חש ברגש כלשהו של פחיתות כבוד? לא מיניה ולא מקצתיה! בודאי הולך לו הגנב עם שללו על כתפו, שמח וטוב לב וזמר בפיו על ששיחקה לו שעתו. אם כן, מה המקום להתחשב בבזיונו ולנכות מעונשו?

אלא, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם. כל אדם מורכב מגוף ומנשמה שהיא חלק אלוק ממעל. בתוך תוכו של אדם שפל זה, נאבקים כוחות החומר עם כוחות הרוח. במעמקי נפשו עדיין חבויים רגשי קלון ואי נוחות. רגשות אלה מעלים סומק סמוי בגנב, לנוכח הקלון של נשיאת השה על הכתף לעיני בני אדם אשר אינם שותפים לדעותיו הנפסדות. אמנם, הוא עצמו אינו מודע להרגשת הבושה שבו, אך ה', חוקר לב ובוחן כליות, יודע את אשר במעמקי ליבו וחס על כבוד כל אשר בשם אדם יכונה. וכיוון שאליבא דאמת אין הנאתו שלימה, לכן מחשב לו הקב"ה דבר זה בחשבון עונשו, והוא ישלם רק ארבע צאן תחת השה.

מה נפלאו משפטי התורה! איה משפטי העמים ושופטיהם, אשר לא ירדו למעמקי המעמקים של כוחות הנפש ולא הוציאו לאור משפט אמת?

[ערכים]

שגיאה במסד הנתונים של וורדפרס: [Too many words in a FTS phrase or proximity search]
SELECT DISTINCT wp_posts.ID FROM wp_posts WHERE 1=1 AND MATCH (post_title,post_content) AGAINST ('משפטו של גנב הדין הראשון המובא בפרשה הוא דינו של עבד עברי. מדובר באדם שנכשל בעוון גניבה. כידוע, עונשו הוא תשלומי כפל. עונש זה עושה את הגניבה לבלתי משתלמת. יש להניח שגנב אשר חויב להחזיר את הגניבה ולשלם כפל, יימנע מלעשות זאת שוב בעתיד. כאשר אין לו ממה לשלם, הוא נמכר לעבד. לפי החוקים הרווחים כיום בעולם, נידון הגנב למאסר. לכאורה, יש בעונש זה כדי להרתיע את העבריין מגניבות. אולם המציאות טופחת על פנינו. במקום לחזור למוטב בעקבות הישיבה בכלא, רוב האסירים מדרדרים שם. בבית הסוהר פוגש הגנב פושעים ותיקים ומועדים, אשר מלמדים אותו בין חומות הכלא שיטות מתוחכמות ומשוכללות של פשע ושל גניבה. התוצאה היא, שכאשר האסיר משתחרר מהכלא, הוא מלומד יותר בפשע וממשיך לחטוא. לעומת זאת, על פי דין תורה אין כלל עונש מאסר על פשעים מסוג זה. אם אין לגנב כסף כדי לשלם את גניבתו, הוא נמכר למשפחה הגונה. שם הוא ילמד במשך שש שנים דרך ארץ ומידות טובות. אם עד היום לא זכה לבית חם, וייתכן שבגלל זה גנב, עתה יקבל יחס מועדף אצל אדוניו החייב לדאוג שיהיה לו טוב עמו. קיימת בפרשה זו הבחנה דקה מאד בכוחות הנפש של האדם. בדין של גנב שטבח או מכר, אומרת התורה: \"חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה\" (שמות כ\"א, ל\"ז). רש\"י מביא את דברי רבן יוחנן בן זכאי: \"חס המקום על כבודן של הבריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה. שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו\". אין ספק ששופט הדן על פי שכל אנושי היה פוסק בדיוק להיפך. גונב השה הנושאו על כתפו, הרי הוא גנב מועד אשר אינו מתבייש ללכת ברחוב כששה על כתפיו. לדעת הבריות, אדם שהגיע לשפל כזה, ראוי לעונש כבד יותר מאשר גונב השור אשר אינו מתבזה. אך דעת התורה אינה כך. הבורא חס על כבוד בריותיו וניכה מגונב השור חמישית מעונשו. מובאת בחשבון הבושה שנגרמה לו בנושאו את השה על כתפו בפרהסיה. הבושה היא חלק מהעונש. ואנו עומדים ותמהים: וכי מי הכריח את הגנב להתבזות? הרי הוא עצמו נטל את הביזיון על כתפיו, ובלבד שיוכל ליהנות מגניבתו. האם הוא חש ברגש כלשהו של פחיתות כבוד? לא מיניה ולא מקצתיה! בודאי הולך לו הגנב עם שללו על כתפו, שמח וטוב לב וזמר בפיו על ששיחקה לו שעתו. אם כן, מה המקום להתחשב בבזיונו ולנכות מעונשו? אלא, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם. כל אדם מורכב מגוף ומנשמה שהיא חלק אלוק ממעל. בתוך תוכו של אדם שפל זה, נאבקים כוחות החומר עם כוחות הרוח. במעמקי נפשו עדיין חבויים רגשי קלון ואי נוחות. רגשות אלה מעלים סומק סמוי בגנב, לנוכח הקלון של נשיאת השה על הכתף לעיני בני אדם אשר אינם שותפים לדעותיו הנפסדות. אמנם, הוא עצמו אינו מודע להרגשת הבושה שבו, אך ה\', חוקר לב ובוחן כליות, יודע את אשר במעמקי ליבו וחס על כבוד כל אשר בשם אדם יכונה. וכיוון שאליבא דאמת אין הנאתו שלימה, לכן מחשב לו הקב\"ה דבר זה בחשבון עונשו, והוא ישלם רק ארבע צאן תחת השה. מה נפלאו משפטי התורה! איה משפטי העמים ושופטיהם, אשר לא ירדו למעמקי המעמקים של כוחות הנפש ולא הוציאו לאור משפט אמת? [ערכים]') AND wp_posts.post_date < '2018-08-20 15:21:53' AND wp_posts.post_date >= '2015-08-21 15:21:53' AND wp_posts.post_status = 'publish' AND wp_posts.ID != 1861 AND wp_posts.post_type IN ('post', 'page') LIMIT 0, 6