עבדות בת ימינו

כה מרומם היה מעמד הר סיני, כה מפעימה היתה קבלת התורה. ההר הבוער באש עד לב השמים, חושך, ענן וערפל. קול השופר, אש הלפידים, עמודי האור, לגיונות המלאכים. שבעת הרקיעים נפתחו לפני בני ישראל, והם השיגו את הנעשה בבריאה כולה.

במעמד נשגב זה ניתנה לנו התורה, כשלפני כולם נפרשו תרי"ג המצוות המקיפות את כל חיי האדם מעריסתו ועד יומו האחרון. בהר סיני הם שמעו את הדיברות, והם בקשו להמשיך ולשמוע מה עליהם לעשות על פי התורה שניתנה ממרום.

במה היינו אנו פותחים את מקבץ הדינים? בהלכות שבת וחג? בהלכות השכמת הבוקר והתפילה? או שמא בהלכות איסור והיתר, כשרות וטהרה?

ואילו התורה במה פותחת את פרשת משפטים, לאחר מעמד הר סיני?  בפרשת עבד עברי.

הכל יודעים כיצד התייחסו לעבדים, לא רק בעולם העתיק, אלא עד לפני כמאתיים שנה. כיצד התייחסו אליהם בארצות הברית הנאורה, ולא רק בארצות האיסלם, הודו או סין הנחשלות, כיצד התייחסו לצמיתים, לווסאלים ולמוז'יקים בארצות אירופה וברוסיה. כתשעים אחוז מהאוכלוסיה היו משוללים זכויות אזרח, נתונים להתעללות האצילים והפריצים, ומועברים מיד ליד כעדרי צאן ובקר.

והנה, הציווי הראשון: "כי תקנה עבד עברי" (שמות כ"א, א'). מדוע איפוא הוא מופיע בראשונה?

דוקא מצוה זו מלמדת אותנו פרק אודות אופיו של העם וחשיבותו הסגולית. זהו שינוי בתפיסת העולם: "כל ישראל בני מלכים הם", אין יהודי עבד! שכיר הוא. אמנם לא שכיר יום או שכיר שנה הוא, אלא שכיר לשש שנים. ועל תקופה זו נאמר: "כי טוב לו עימך" (דברים ט"ו, ט"ז) – על האדון לכלכלו ולדאוג לרווחתו. כל ידיעה מוקדמת על אודות היחס המקובל לעבדים, נעצר על סף ביתו של מי שהוא אדון לעבד עברי. כאן היחס שונה!

פרשה זו, מטרתה ללמד את בני ישראל כיצד מסתכלת עליהם התורה, וכיצד הם צריכים להתייחס לעצמם.

אמנם בטלה העבדות בדורנו, העבדים שוחררו, אולם רבים כל כך הופכים להיות עבדים מרצונם: עבדים לעבודתם השוחקת והמתישה, עבדים לרמת החיים הגואה, ליתרת החובה ולתשלומי המשכנתא, לרכב ולטיול השנתי. עבדים מרצון, אך למעשה הינם עובדי כפיה. אין להם פנאי למשפחתם ולילדיהם. והנורא מכל, אין להם פנאי אפילו לעצמם!

עליהם לדעת שהפרשה הראשונה שלאחר מתן תורה שוללת את דרכם. מיד בתחילת הפרשה מזהירה התורה: לא זו הדרך, תן חירות לעצמך! "ואין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה".

 

[ערכים]