חוק ההלוואה הצמודה

כדי ללמדנו את חובת ההלוואה, כתבה התורה: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" (שמות כ"ב, כ"ד).

די במחצית משפט זה שינוסח כך: "הלווה כסף את העני, ולא תהיה לו כנושה". המילים הנוספות יוצרות מנגינת רקע אנושית למצווה עצמה. היהודי, שהפסוק מופנה אליו, מכיר מיד את מקומו בחברה. הוא לומד שאין הוא העשיר המתנשא, המביט מגבוה על מבקש העזרה. האלוקים מודיע לו: "לא עמך הוא העני, אלא עמי הוא" (מדרש רבה). ואתה, שנדמה לך כי הישגי הממון והכוח מעניקים לך זכויות יתר, נדרש להלוות כסף למעוטי יכולת שהם עמי, קרובים אלי ביותר דווקא בגלל עוניים: "כי אל זה אביט, אל עני ונכה רוח" (ישעיה ס"ו).

די בידיעה זו לשפר את האקולוגיה החברתית, לשנות מן היסוד את יחסו של המלווה ללווה. את גישתו של כל מגיש שירות לנזקקים לו.

מילה נוספת המתנגנת בפסוק זה היא המילה: "את העני עמך".

"עמך" הינה הדרישה להזדהות רגשית עם הפונה לעזרה. לא רק לחוש לעזרתו, כי אם גם לחוש את מצוקתו. "כאילו אתה עני". ההלוואה היא, איפוא, הלוואה צמודה. צמודה להשתתפות בצער הלווה, שחייב המלווה לטפח באותה שעה בלבו.

כך מצאנו שנהג אחד מגדולי ישראל במאה הקודמת.

בליל חורף רוסי נקש הרב על דלת ביתו של גביר העיירה. בעל הבית הופיע בפתח, בלבוש קל, והזמין את הרב פנימה אל הבית החם והמוסק.

הרב סירב, וכך אולץ העשיר להאזין על המפתן לבקשת הרב. הרב דרש סכום כסף גדול כדי לקנות עצי הסקה לבתי העניים שבעיירה.

הלה הסכים מיד לבקשת הרב. משנכנסו וישבו בסלון החמים, שאל בעל הבית את הרב: "מדוע הכרחת אותי להאזין לדבריך מחוץ לבית כשכולי רועד מקור?"

"רציתי", השיב הרב, "שתחוש קור מהו. ליד האח הבוערת לא תשכיל להבין עד כמה סובלים אחיך בפרברי העיר".

 

[ערכים]