על יכולת הקשבה וחיפוש האמת

בפרשת השבוע שלנו, מתאספים למרגלות הר סיני שלושה מליון יהודים ורואים במו עיניהם, כיצד הקב"ה מעניק למשה רבנו את לוחות הברית. יש לחזור ולהזכיר, כי מעמד הר סיני היווה את האירוע המרכזי ביותר, בכל ההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו!

מפתיע אם כן, ששמה של הפרשה הוא דווקא…'יתרו'. מי הוא ה'יתרו' הזה, שזכה כי הפרשה המשמעותית ביותר בתורה, תיקרא על שמו?

הפרשה מתחילה במילים הבאות:

"וישמע יתרו, כהן מדין, חותן משה, את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל…" (שמות י"ח:1).

יתרו שמע על האירועים המדהימים, שאירעו לעם ישראל בעת יציאתם ממצרים והיה מעוניין להצטרף אליהם. רש"י שואל: "מה בדיוק שמע יתרו, שגרם לו לרצות ולהצטרף לעם ישראל? התשובה היא, שהוא שמע על קריעת ים סוף ועל מלחמת עמלק".

למעשה, כל העולם שמע על שני האירועים הללו, אז מדוע התורה מציינת דווקא את יתרו?

התשובה לכך נעוצה באופיו של יתרו ובחיפושו המתמיד אחר האמת. הוא הסתובב בכל העולם, התנסה בכל ה"דתות" וכשנוכח באיוולת שבהן, דחה מעליו כל אחת ואחת. הוא היה מאד ישר עם עצמו והתעקש למצוא את האמת המוחלטת. אנשים רבים נוספים שמעו על יציאת מצרים, אבל רק יתרו היה מספיק פתוח, בכדי לקלוט את המסר האמיתי. העובדה הזו, היא שהביאה את יתרו להצטרף אל העם היהודי – ועל כן קרויה הפרשה, שעשרת הדיברות מוזכרות בה, על שמו!


ידיעה או אמונה?

החלק העוסק ב"עשרת הדיברות", הוא המפורסם ביותר בתורה כולה.

מה למעשה הציווי "בדיבר" הראשון?

"אנוכי ה' אלוקיך".

על פניו נראה שאין כאן כל ציווי, אלא הצהרת עובדה ותו לא!

אלא, חכמינו מסבירים, שמדובר במצווה:

לדעת שהקב"ה נמצא וקיים בעולם.

אך למי מיועדת מצווה זו? אם נאמר שהיא מיועדת לאנשים שכבר מאמינים בקב"ה, הרי שאין כל צורך לצוות זאת עליהם ואז המצווה בכלל מיותרת! ואם היא מכוונת לאנשים שאינם מאמינים בו, הרי שבכלל לא אכפת להם מה יש לתורה לומר בנושא זה, כך שגם כאן אין כל הגיון להורות על כך!

התשובה לכך טמונה בתוך המלים: התורה לא אומרת לנו "האמינו בקב"ה". היא גם לא מצווה עלינו לחשוב, להרגיש, לחוש, להניח, לקוות או לייחל שהקב"ה באמת קיים בעולם. התורה בסך הכל מצווה עלינו "לדעת", שהקב"ה קיים במציאות שבה אנו חיים!

החברה המערבית של ימינו, נוטה בדרך כלל לקשור בין הדת ל "אמונה עיוורת", כשלמעשה האמת הפוכה ממש. התורה מצווה עלינו להשתמש דווקא בשכל ובהגיון הבריא שלנו על מנת להגיע למסקנה המתבקשת, שהקב"ה קיים בעולם. ההבנה השכלית הזאת היא חיונית ביותר; אם נתבסס רק על עולם הרגשות שלנו, אנו עלולים לטעות ללא סוף. בתפילת "עלינו לשבח" אנו אומרים: "וידעת היום, והשבות אל לבבך". הידיעה השכלית היא הראשונה בסדר העדיפויות; רק לאחר שהיא כבר מבוססת, אנו יכולים לנסות ולהתחבר גם ברמה הרגשית. "אנוכי ה' אלוקיך" – דע שהקב"ה קיים. זהו הציווי הראשון בעשרת הדברות ולמעשה, זהו הרעיון המרכזי ביותר בעולם היהדות!

כיצד אדם יכול להגיע לידיעה הברורה הזו? במילה אחת – אובייקטיביות.

המשנה (במסכת אבות, פרק א', משנה ח') אומרת לנו: "אל תעש את עצמך כעורכי הדיינים [אלא כשופטים]". עורך דין מתוקף תפקידו, ינסה לקדם את העמדה שלו, ללא קשר לאמיתותה או לתוקפה במציאות. שופט לעומת זאת, שוקל את שני הצדדים בכובד ראש. כשאנו שוקלים במחשבתנו שאלה חשובה כל כך, כמו קיומו של הקב"ה בעולם, אנו חייבים לנהוג כשופטים!

התורה מציעה לנו שלושה כלים, שיסייעו לנו להגיע לאובייקטיביות הזו:

כלי מספר 1: הקשיבו לדברים הנאמרים על ידי הזולת

"בית הלל" ו"בית שמאי" ייצגו שתי גישות בפסיקה הלכתית ובתוקף נסיבות אלו, הרבו לחלוק זה על זה (עובדה שמתועדת לאורך כל ההיסטוריה התלמודית). הם התווכחו כמעט על כל נושא שבעולם וראו את העולם דרך שתי השקפות שונות לחלוטין זו מזו. (לדוגמא, בית הלל טוענים, שיש להדליק את נרות החנוכה בסדר עולה. כלומר, בלילה הראשון יש להדליק נר אחד ובכל לילה להוסיף נר. בית שמאי טוענים כנגדם, שהסדר צריך להיות הפוך, כשבלילה הראשון יש להדליק שמונה נרות ובכל לילה להוריד נר).

ההלכה היהודית, כמעט באופן עקבי (גם בעניין חנוכה הנ"ל), פוסקת כדברי בית הלל. התלמוד מסביר את הסיבה לכך: בכל מחלוקת שהיא, בית שמאי היו מציינים ראשית את הדעה שלהם. לעומתם בית הלל, נהגו להזכיר קודם את דעתם של בית שמאי ורק אחר כך את עמדתם בעניין. בדרך זו, בית הלל הוכיחו, שהם לא רק עסוקים בהצדקת הטענה שלהם, אלא הם באמת מעונינים להגיע אל האמת המוחלטת. וזו הסיבה לכך, שההלכה היהודית פוסקת ע"פ רוב, כדברי בית הלל.

אנו מבחינים בדינאמיקה הזו, גם במערכות היחסים בחיינו. כולנו מכירים את הטיפוס העקשן, שמעדיף לגונן באדיקות על עמדתו, מגוחכת ככל שתהיה, ורק לא להודות שהוא טועה. (האירוניה היא, שבסופו של דבר, עקשנות עיוורת גורמת לתחושת מבוכה רבה יותר, מאשר הודאה באמת).

בכדי להתחמק מה"מלכודת" הזו, אנו יכולים לנסות ולאמן את עצמנו, לשקול ברצינות את עמדת הזולת. הכלל היסודי אומר: הישארו ממוקדים ורגועים, שוחחו ונהלו דיונים שלווים, במקום לצעוק ולהכריז הכרזות וסיסמאות. אם הדאגה העיקרית שלכם הופכת להיות הצורך להיות צודקים, אתם נאלצים להתבצר בדעותיכם באופן עיקש. אם תהפכו לאנשים מתגוננים ומתפרצים, המגיבים בחוסר סבלנות והקשבה – למעשה, כבר הפסדתם בקרב כולו. בית הלל (וגם יתרו), היו מוכנים להקשיב לעמדת הזולת, היו מוכנים לכבוש את האגו שלהם ולהכיר בעובדה, שהאמת המוחלטת איננה בבעלותם הבלעדית.

חשוב מאד לנהוג כך, בעיקר בתוך מערכת הנישואין. כל אחד מבני הזוג מביא אתו אל תוך המערכת הזוגית, כוחות שונים ומגוונים. ההבדלים בינינו אינם אמורים להוות איום כלפי מוסד הנישואין; נהפוך הוא, הם מהווים הזדמנות נדירה לצמיחה אישית. אילו הקב"ה היה רוצה שנהיה משוחררים מהצורך שלנו זה בזו, הוא היה בורא אותנו אחרת. הנישואין הם יחידה אחת וכאשר אנו מתמקדים במטרות המשותפות שלנו, ניתן להתחיל ולהתייחס אל החיים כ"אנחנו", במקום כמערכת צרה יותר של "אני ואת/ה".

הגישה הזו נכונה גם ברמה הלאומית. בתקופה זו, קיימים תהומות ופערים רבים בין הזרמים השונים של היהדות. לעיתים נדמה לנו, שהפער כלל אינו ניתן לגישור, אך למעשה קיים תחום רחב של הסכמה הדדית. כולנו מסכימים שיש צורך בסובלנות, באמון הדדי, בכבוד ובהבנה. אם כך אנו חייבים לאתר תחומים אלו ולהשתמש בהם לצמצום הפער ולחיזוק הקשר בינינו.

כלי מספר 2: חפשו חברים שמאתגרים אתכם

הגמרא מספרת על רבי יוחנן, שהיה תלמיד חכם ולמד תורה עם אדם בשם ריש לקיש. (לפני שהפך לרב גדול, ריש לקיש היה עבריין, אך זהו סיפור אחר לגמרי…) שני הגברים הללו למדו יחד במשך שנים רבות, עד שיום אחד חלה ריש לקיש ונפטר ממחלתו. רבי יוחנן התהלך ברחובות, התאבל על חברו והיה מדוכא לחלוטין. תלמידיו שאלו אותו: "מה קרה רבנו?" והוא ענה להם: "שותפי ללימוד הלך לעולמו וכעת אין לי עם מי ללמוד תורה". הם מיד הרגיעו אותו ואמרו: "אל תדאג רבנו, אנחנו נדאג לך!" הם הלכו ומצאו אדם מבריק וגדול בתורה, שילמד ביחד עם רבי יוחנן.

כעבור שבועיים, שוב ראו את רבי יוחנן מתהלך ברחובות, כשהוא מדוכא. שאלו אותו: "רבנו, מה קרה? מדוע אתה עדיין כל כך עצוב? הבאנו לך את האדם החכם ביותר, שילמד אתך תורה, מה הבעיה עכשיו?"

ענה להם רבי יוחנן: "השותף החדש שלי כל כך מבריק, שלא משנה מה אני אומר, הוא מביא לי 24 ראיות, שמוכיחות כי הדברים שלי אכן נכונים. אך כשלמדתי עם ריש לקיש, הוא היה מביא לי 24 ראיות שהוכיחו שטעיתי. לזה אני מתגעגע. אני לא מחפש מישהו, שרק יסכים איתי כל הזמן; אני רוצה שותף שיאתגר אותי. רק בדרך זו, ניתן לרדת יחד אל חקר האמת המוחלטת!"

האם באמת בשביל זה קיימים חברים? בשביל לספק לנו אתגר רציני בחיים? אכן כן! שלמה המלך אמר "נאמנים פצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא". חכמינו מסבירים לנו שטובה מילת ביקורת של חבר, מאשר נשיקתו של האויב!

חבר טוב ידאג לומר לכם, אם יש לכם חתיכת מזון שתקועה לכם בין השיניים; האויבים שלכם יחייכו בסתר ויגידו שאתם נראים נפלא! התורה מדברת על 'דקדוק חברים', קפדנות ודקדקנות עם החברים הטובים. בגישה שכזו, אני מסוגל לראות את הזולת לא כאויב, אלא כגורם שבא לתת משקל-נגד להשקפה האישית שלי. כשאני בוחר את החברים שלי, אני מעוניין באנשים שיאתגרו אותי ויגרמו לי בכך להפוך לאדם טוב יותר ולא רק לשחקן טניס מוצלח יותר.

כלי מספר 3: אל תחששו לשאול.

עוד סיפור אחד:

לפני בערך 100 שנים, חי באירופה אדם עשיר, ששמו היה הרב אייזל חריף מסלונים. בתו של הרב הגיעה לפרקה ואביה החל לחפש עבורה את הגבר הצעיר המוצלח ביותר, שיישא אותה לאישה. באותם הימים, המשמעות של "הגבר המוצלח ביותר", הייתה בדרך כלל, תלמיד הישיבה המוצלח ביותר. אז הרב אייזל נסע עד לעיר וולוז'ין, שהייתה בתחום אחריותו התורנית של ראש הישיבה המפורסם, הנצי"ב. (מסופר שבימיו של הנצי"ב מוולוז'ין, למדו בישיבה שלו כ-10,000 תלמידים!) כאשר הגיע לשם הרב אייזל, הוא נכנס אל תוך בית המדרש, דפק בחוזקה על השולחן המרכזי והכריז בקול: "יש לי קושיה מאד מסובכת על סוגיה מסוימת בגמרא. מי שיצליח לענות לי על הקושיה, יזכה לפגוש את בתי למטרת שידוך!"

רחש גדול עבר באולם בית המדרש. סיכוי אמיתי להתחתן עם בתו של הרב אייזל! במהרה נוצר תור ארוך ומסודר ולכל אחד מהתלמידים בישיבה ניתנה ההזדמנות לספק לרב את התשובה. אחת אחרי השניה, הרב אייזל דחה מעליו את כל התשובות, שנשמעו מפי התלמידים. התהליך נמשך כך מספר ימים, כשחלק מהתלמידים עמדו בתור אפילו פעמיים ושלוש. אבל עדיין, אף אחד מהתלמידים לא הצליח לספק לרב את התשובה הנכונה. כאשר התלמידים סיימו את כל תשובותיהם, הרב אייזל החל לארוז את חפציו כשהוא מתכוון לשוב לביתו.

הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!" הוא פנה לאחור וראה מולו תלמיד ישיבה צעיר רץ במהירות לכיוונו. התלמיד הסביר: "הרב אייזל, אני יודע שלא הצלחתי למלא את התנאי שלך ושלא אוכל להינשא לבתך, אבל רק בשבילי, האם תוכל בבקשה לומר לי מהי התשובה הנכונה לשאלתך?"

"אהה!", צעק בקול הרב אייזל. "אתה תהיה החתן של בתי!"

בחיים שלנו, החיפוש אחר האמת עלול להיות מעוכב, אם אין לנו את האומץ לשאול. כאשר אנו מבקשים את עזרתו של הזולת, אנו למעשה מודים בכך, שאין בידינו את כל התשובות. לפעמים נדרש מאתנו לשאול שאלות מביכות, שאלות שלא נוח לנו לשאול. לעיתים נדרש מאתנו להודות, שאנחנו פשוט לא יודעים, או אפילו להסתכן בכך, שיחשבו שאנחנו בורים. אך כל הסיכונים הללו, זעירים ביותר יחסית לחיים שלמים, המבוססים על שקר וכזב. תלמיד הישיבה נהג באומץ לב בדיוק מהסוג הזה; התנהגות כזו היא סימן המאפיין יושר אישי ואינטלקטואלי.


"אנכי ה' אלוקיך!"

כאשר עמדו כל בני ישראל מול הר סיני, הם קיבלו על עצמם ללא כל תנאי מוקדם, לקיים את תרי"ג המצוות שבתורה. עבור עם שנמצא כרגע ממש בתחילת דרכו, 613 נשמע כמו מספר באמת עצום… אפילו גדול מדי! איך אדם אמור להתחיל ולהתגבר על כמות כה עצומה של ציוויים? אם רק היה לנו רעיון אחד מרכזי וחזק, שיכולנו לתפוס במוחנו, רעיון אחד, שמסכם ומכיל למעשה את כל שאר הפרטים הקטנים…

"רבנו בחיי" מסביר, שאמנם בתורה מופיעות 613 מצוות שונות, אך למעשה הכל כלול בתוך הציווי הראשון של עשרת הדברות, "אנוכי ה' אלוקיך". הכל מסתכם בשורה הקצרה הזו.

מדוע? משום שהנקודה הזו היא הציר, שסביבו הכל מסתובב. ברגע שאנו "יודעים שהקב"ה קיים", השאר כבר מגיע מאליו, משום שאנו מבינים שזוהי מערכת מאוחדת, הוליסטית ושלימה.

מה למעשה התרחש במעמד הר סיני? הגמרא אומרת שכל יהודי הצליח לשמוע את קולו של הקב"ה בעוצמה כה רבה, עד שממש "ראה" את הקול ולא רק שמע אותו. התופעה הפסיכולוגית הזו מכונה "סינתזה", תופעה בה כל החושים מתערבבים ומתעצמים.

ע"פ המסורת היהודית, כל הנשמות של העם היהודי – נשמות מהעבר, מההווה ומהעתיד – עמדו יחד במעמד הר סיני. כאשר הקולות בקעו עד לרקיע השביעי, התורה נחקקה על לוחות הברית… אך אפילו קודם לכן, היא נחקקה בלבו של כל יהודי ויהודי בעולם כולו. הקולות דיברו ואנחנו שמענו.

בקריאת שמע, (שהיא למעשה הצהרת אמונים לעולם היהודי), אנו פותחים ואומרים את המילה "שמע" – תקשיב. ברוגע ובזהירות, אנחנו מקשיבים. בדיוק כפי שהקשיב יתרו.

בעל "השפת אמת" אומר, שבכדי לקבל את התורה, אדם צריך לרצות להגיע אל האמת המוחלטת. האם אנו באמת מעונינים להגיע אל בהירות אמיתית בחיים? בואו ונהיה אנשים הרודפים אחר האמת. בואו נקשיב בזהירות, משום שהמצווה "אנוכי ה' אלוקיך" מזמינה אותנו לגלות מחדש את האמת האלוקית.

שבת שלום

[אש התורה]